אני שומע רקיעות רגליים וצעקות. עוד יום במחנה…
קוראים לי חיים, ואני בן חמש וחצי. נולדתי בגטו. אבא ואמא לא פה. אני לבד, יחד עם עוד ילדים.
אני לא יודע איפה ההורים שלי. אני צריך אותם. אני מנסה לחקור, לשאול את הילדים שאיתי, אבל אין תשובות.
אני זוכר שלפני כמה ימים ראיתי את אבא. הוא היה מותש ועייף. הוא קרא לי:
“חיים, בוא, ילד שלי. תראה מה הבאתי לך.”
הוא הושיט לי קוביית שוקולד קטנה. שמחתי מאוד וחיבקתי אותו חזק, אמר לי בסוד: חיים בני “אתה יהודי, אל תשכח לומר שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. שאלתי אותו איפה אמא? אבא הסתכל עלי בעיניים עצובות ולא ענה.
אבל עכשיו… אני כאן, שוב לבד. אני שומע שוב את הצעקות. רעש הצעדים לא מפסיק.
אני מפחד, מנסה להרגיע את עצמי, אבל זה לא עוזר.
הילדים סביבי נראים מבוהלים גם הם. שאלתי אותם, “אתם יודעים איפה ההורים שלכם?”
“לא,” הם ענו. “אתה יודע?”
“לא,” עניתי גם אני.
פתאום, מצאתי משהו עגול על הרצפה. שאלתי את הילדים, “אתם רוצים לשחק איתי?”
“כן,” הם ענו מיד.
חשבנו מה לעשות עם הדבר העגול הזה. אחד מהילדים הציע שנעביר אותו מאחד לשני.
התחלנו לשחק, ואני חשבתי לעצמי: איך אקרא לדבר הזה? אולי “עגלגל”? אולי “עיגול”?
אבל בסוף החלטתי לקרוא לו “כדור”. הוא עגול, וזה נשמע מתאים.
שיחקנו בכדור עד ששמענו פתאום דפיקות חזקות. רצנו להתחבא. אני התכופפתי ליד קופסת קרטון.
נאצי נכנס פנימה, עיניו מראות כעס. “איפה הילדים האלה?” הוא צעק.
יצאתי מהמחבוא, רועד מפחד.
הוא הסתכל עליי ואמר בזלזול: “ההורים שלכם יחזרו עוד חודש. ואולי עוד שנה.”
טרק את הדלת ויצא.
“עוד חודש? אולי שנה?!” אחד הילדים פרץ בבכי. “אני רוצה את אבא ואמא שלי!” הוא אמר, ובכה בשקט.
“גם אני צריך את אבא ואמא,” הוסיף ילד אחר.
ניסינו להמשיך לשחק, אבל התחושה הייתה אחרת.
כשרצתי אחורה, פתאום נפלתי. הכול היה צפוף. הילדים התקרבו אליי בבהלה, אבל אני התאפקתי.
אסור לבכות, אסור להשמיע קול. הנאצים יכולים לשמוע.
פתאום נכנס אדם מבוגר עם שרשרת מוזרה על צווארו. הוא קרא לנו לבוא איתו.
“בואו, ילדים חמודים, לא יקרה לכם כלום,” אמר.
לקחתי את הכדור איתי, והרגשתי תקווה בלב. האיש דאג לנו לקצת יותר אוכל ממה שהיה לנו בגטו.
עברה עוד שנה, ואפילו עוד קצת ואני עדיין מחכה לאבא ואמא שלי. אולי הם יחזרו.
יום אחד קרה משהו מוזר. מישהו עם זקן שמזכיר את אבא שלי דיבר עם האיש שהוציא אותנו.
הם קצת התווכחו, ואני לא הבנתי על מה.
פתאום האיש צעק: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!”
נזכרתי שאלה המילים שההורים שלי אמרו לי ושלא אשכח אותם רצתי אליו, חיבקתי אותו ולא הפסקתי לבכות.
אחר כך הבנתי שהאיש שבא להוציא אותנו היה הרב יצחק הרצוג.
