בדיוק חזר אבי מבית הכנסת, אנחנו שרים ונהנים ולפתע נשמעת ברקע אזעקה, אנחנו רצים למקלט, יירוטים שורקים מעלינו ופתאום- “בום” חזק. אבל בשביל לספר לכם מה היה אותו “בום”, אני צריכה לחזור להתחלה.
היי, שמי אופיר, ואני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי בזמן המלחמה בצפון. אני גרה בצפת וחווינו המון אזעקות, אבל הייתה אזעקה אחת שהכי זכורה לי משום שהכי פחדתי ממנה. ביום שישי (ערב שבת), התיישבנו לאכול כל המשפחה, ופתאום נשמעה אזעקה. אני ומשפחתי התלבטנו אם לרוץ למקלט השכונתי או לא, מכיוון שאין לנו מקלט ביתי אנחנו צריכים לרוץ למקלט שכונתי, אבל אנחנו לא היחידים שאין להם מקלט, שכן לרוב השכנים לא היה מקלט בביתם. התחלנו לרוץ, ובעודנו רצים, אנחנו רואים מעלינו המון טילים שהיו נראים ממש כמו זיקוקים. כשנכנסנו למקלט, נשמע “בום” חזק מאוד. כמו שכתבתי בהתחלה, אותו “בום” לא היה רגיל, זה לא היה רעש של יירוט או רסיסים, אלא רעש חזק יותר, ושונה מכל מה ששמעתי עד כה -במלחמה ובכללי. דבר שהעצים את תחושת הפחד והבהלה, הוא שהמקלט רעד במשך כמה שניות, ואפילו אני בעצמי התחלתי לרעוד. הייתה תחושה מפחידה ממש, זה די קשה להסביר את ההרגשה הזאת במילים. לאחר עשר דקות, כשיצאנו מהמקלט, ראינו המון אמבולנסים, משטרות, חיילים וכמובן מכבי אש, ואני ומשפחתי הלכנו לראות מה קרה. מסתבר שהייתה נפילה של טיל ממש ליד הבית שלנו. הלכנו לראות היכן הייתה הנפילה ומה הנזק שנגרם. בדרך, ראינו את החיילים, והם אמרו לנו שאי אפשר להתקרב לבית שנפגע מהטיל, כי יש סכנת נפילה של המבנה. החיילים שבאו נשלחו מפיקוד העורף, והיו עם קסדות ונשקים, מה שעוד יותר הלחיץ את כולנו. תוך כדי, הכלב של אחד מהשכנים שלנו נבהל ונעלם, (אני חושבת שעד היום בעצם), אז הילדים של המשפחה אליה הוא היה שייך, הלכו לחפש אותו. כוחות הביטחון שהיו במקום, אמרו להיכנס למקלטים כי אנחנו בעיצומה של כוננות ספיגה, והמשפחה שנעלם לה הכלב, לא ידעה האם לחפש את הכלב או להישאר במקלט. כמעט כל השכנים היו בחוץ, וכולנו היינו בטוחים שנלך לישון במקלטים. ובעוד אנחנו מדברים עם שכנינו, שכנה אחרת הסבה את תשומת ליבנו כשאמרה- “תראו יש יירוטים”, הסתכלנו כולנו למעלה, ובאמת ראינו יירוטים, אך לא הייתה אזעקה אז לא ידענו מה לעשות. ולפתע הגיעה שוטרת ואמרה לנו: “חברים זה לא זמן לדיבורים, אנחנו נערכים לכוננות ספיגה שייתכן ותימשך זמן רב”, כולנו נבהלנו ונכנסנו למקלט.
בבוקר שלמחרת, עשינו טיול משפחתי והלכנו לראות את הבית שנפגע מהנפילה. הסתכלנו מכיוון הרחוב ולא ראינו משהו שתאם את הרעש שהיה לילה לפני כן, אז חשבנו שאולי טעינו במיקום הבית והבית הזה “רק” נפגע מרסיסים. ובדיוק כשאנחנו חושבים זאת, הגיעה אישה שאמרה לנו- “מה אתם מסתכלים מפה? תלכו לצד השני של הבית”, אז הקשבנו לה ובאמת הלכנו, אך למה שראינו שם לא היינו מוכנים. ראינו את ההפך הגמור ממה שנראה מצדו השני של הבית. הצד הזה, היה שבור, מרוסק ושרוף לגמרי, ובאמת נראה שנפגע ישירות מטיל. לאחר כמה דקות שאנחנו מביטים בבית, התחלנו ללכת לכיוון הבית שלנו, והנה, שוב אזעקה! הייתי ממש חסרת אונים, לא ידעתי לאן ללכת. אבא שלי אמר שיש מקלט בבית הכנסת הקרוב, אז רצנו אליו ושהינו בו עד סוף העשר דקות. זאת לחלוטין הייתה “שבת בלתי נשכחת”.
