המסע לפסגה

בעיירה רחוקה מכאן, בין הרים ושדות, גר יואב עם שני הוריו ושלושה אחיו. יואב היה ילד סקרן שתמיד שאף ליותר טוב, והיה לו חלום אחד ומיוחד: להגיע לפסגת הר הסקרונוביס. הר הסקרונוביס היה הר גבוה מאוד, שהשקיף אל העיירה של יואב. יואב תמיד תיכנן איך להגיע להר, אך לא מצא דרך אפשרית. לילה אחד עלתה בראשו של יואב מחשבה, “אני יכול להגיע לפסגה בלי תוכנית ומה שיהיה יהיה.” בבוקר, יואב קם נרגש. הוא היה עייף, אבל המחשבה על הגשמת חלומו, עודדה אותו ומרחה חיוך על פניו. יואב לקח תיק קצת מאובק מעליית הגג, ניער אותו, והכניס לתוכו את הכריך האהוב עליו: לחם עם טונה ומלפפון חמוץ. הוא שם גם תפוח שיהיה מה לנשנש, הכניס בקבוק מים, מפה, פנס וקפוצ’ון למקרה שיהיה לו קר. הוא יצא מהבית בידיעה שהיום זה יקרה, היום הוא יגשים את מה שהוא חיכה לו כל חייו, היום הוא יטפס אל פסגת הר הסקרונוביס. הוא חצה את העיירה בהתרגשות, הוציא את המפה מהתרמיל שלו והחל ללכת לכיוון חלומו. הוא חצה שדה שלם,רץ כמו שהוא לא רץ בכל חייו, הוא נפל ונשרט, אך קם והמשיך. לא עצר לרגע. הוא התחיל להתעייף ורצה כבר לשבת, אבל אז המחזה הנפלא נגלה לנגד עיניו. ציפורים עפות סביב, פרחים יפיפיים  שאף פעם לא ראה כאלה, ואת הר הסקרונוביס שהיה בין כל היופי. הוא התחיל לעלות על ההר, זה היה אתגר קשה מאוד, מפני שהיו המון אבנים גדולות על ההר ויואב התקשה לטפס, אך הוא לא וויתר. הוא המשיך עוד ועוד. כשהוא כבר היה במחצית הדרך, השמיים התכולים והבהירים התקדרו והעננים פשטו על הכל. “רק זה חסר לי עכשיו” רטן יואב “גשם”. כמה דקות אחרי יואב הרגיש טפטופים קרים ועדינים  על ראשו, הוא הסתכל מעליו וראה מה הסיבה לכך.”נו באמת” אמר לעצמו יואב.  הגשם הלך והתחזק עד שיואב היה צריך למצוא מחסה עד שייפסק. הוא ישב מתחת לעץ סבוך וגדול וחיכה שהגשם יעצור. אחרי כ- 15 דקות הגשם פסק ויואב היה יכול להמשיך בדרכו. הוא יצא מהמחסה שלו והמשיך ללכת, בתקווה שהגשם לא ישוב. עכשיו הדרך הייתה יותר מאתגרת. הגשם הרטיב את האבנים הגדולות שעל ההר, והפך אותן לחלקות ממש. יואב השתדל מאוד לא להחליק כדי שלא ייפצע ויירטב. כמה דקות לפני שהגיע אל פסגת ההר, השמיים הפכו להיות בהירים בחזרה, ויואב נשם לרווחה. “עכשיו השמש תייבש את האבנים” חשב. ובאמת, תוך כמה דקות האבנים התייבשו, והטיפוס נהיה הרבה יותר קל ופחות מסוכן ומחליק. יואב כבר התעייף ולכן עצר להפסקת אוכל, הוא הוציא את הכריך שלו, ואכל את כולו. כשסיים, הוציא גם את התפוח וזלל אותו בתאבון רב, וגם אותו סיים. הוא קם על רגליו והמשיך ללכת. אחרי כמה דקות, הוא ראה את זה, ראה את חלומו, הוא ראה את פסגת הר הסקרונוביס. יואב התרגש כל כך, ולא חשב פעמיים אלא רץ אל הפסגה, כשהוא הגיע אל הפסגה, הוא הרגיש תחושה עמוקה של סיפוק, והסתובב סביבו. הרוח הנעימה נשבה על פניו בעדינות, הוא ראה את כל הנוף המרהיב: העצים, השדות, הפרחים, הים ואת העיירה שלו. יואב שלח מבט אחרון וירד הביתה בתחושה מרעננת, והבין שהמסע היה מהנה, בדיוק כמו התוצאה. וידע שתמיד צריך להאמין בעצמו כדי להמשיך, ואף פעם לא לוותר.