שלום ילדים קוראים לי אורי, אני כבר בת 30, אבל עדיין זוכרת את התקופה ההיא, שבה עברתי חרם.
באותו זמן כבר התרגלתי שלא מדברים איתי ואין לי חברות אז הייתי מוצאת לי עיסוקים אחרים כמו ציור וכתיבה ועוד…
אבל אותו היום היה שונה, הוא התחיל כיום רגיל שהלך והסתבך, ואת סופו תגלו בהמשך.
זה היה בכיתה ד, באחת ההפסקות ישבתי בכיתה וחיפשתי מה לצייר במחברת הציורים שלי, ופתאום ראיתי בזווית העין שלי את הבריון, קוראים לו דרור והוא והחבורה שלו תמיד היו מציקים לי הם אפילו אלו שהובילו את החרם נגדי חשבתי לעצמי: אולי אני אצייר אותו ואני אתן לו את הציור והוא אולי כבר לא יוביל את החרם נגדי או אפילו יפסיק אותו אבל זה לא בטוח חשבתי לעצמי והתאפקתי לא לפתח ציפיות גבוהות.
התחלתי לצייר אותו, לקח לי המון זמן נדמה לי ששעה או אפילו יותר.
בסופו של דבר הצלחתי וזה יצא ממש יפה, הייתי מרוצה, תכננתי לתת לו את הציור בהפסקה.
הבטתי בציור בגאווה גדולה ובאותו זמן לא ראיתי שמאחורי עומד עומר, שהוא חלק מהחבורה של דרור. הוא הסתכל על הציור וחשב לעצמו: “אני לא מאמין היא ציירה את דרור ובטח תפרסם את התמונה בכל בית הספר או ברשת החברתית, אני לא אתן לזה לקרות אני לא אתן שיצחקו על דרור”.
עומר רץ לספר לדרור שיושב לידו.
לא ידעתי מה קרה שם או על מה הם דיברו, אבל ניחשתי שזה קשור אליי, נלחצתי קצת אבל החלטתי לא לקחת סיכון, ולתת לו את הציור ביום למוחרת.
הכול היה בסדר גמור עד הפסקת עשר שבה אכלתי את הכריך שאמי הכינה לי, אני עדיין זוכרת שזה היה הכריך האהוב עליי.
בתחילת הפסקת האוכל עשיתי שיעורים כי הרי ממילא לא היה לי עם מי לשחק, אחרי שסיימתי הוצאתי את הכריך שלי והלכתי ליטול את ידי, כשחזרתי לכיתה חיכתה לי הפתעה, דרור ועומר חיכו לי על יד השולחן, ובזמן שדרור זורק את הכריך שלי ותופס אותו וחוזר על התנועה הזו שוב ושוב, עומר מסביר לי בטון מאיים שהוא ראה את הציור של דרור שציירתי ותכננתי לפרסם על מנת לצחוק על דרור ועל איך שהוא נראה.
ניסיתי להכחיש אבל עומר לא נתן לי לדבר, דרור הפסיק לזרוק את הכריך שלי באוויר ונקש באצבע צרידה, מיד הגיעו מאחוריו החבורה שלו: בן, נועם ורועי.
דרור היטה את ראשו אל עבר השולחן , מיד בן, נועם ורועי לקחו את הדברים שלי החוצה אל המסדרון דרור יצא אחריהם, עומר נשאר ואני בכיתי, “לא לא” אמרתי בייאוש “למה שתעשו לי דבר כזה?” “אתה בכלל יודע כמה הדברים האלה עלו?” “לא, אני לא יודע, אבל מה שכן אני יודע זה שאם את רוצה את הדברים שלך בואי לגבעה בהפסקת 12 ותביאי את הציור”.
הפסקת 12 הגיעה, הלכתי לגבעה כל החבורה חיכתה לי שם, נתתי את הציור לדרור שהביט בו והיה בהלם והתרגש ממש.
“לפני שנביא לך את הדברים” אמר דרור “את חייבת להישבע שלא תספרי על כך לאיש”, “אני אשבע רק אם אתם תפסיקו את החרם נגדי ולא תאיימו עליי יותר”, הם התיעצו ובסוף דרור אמר: “אנחנו מסכימים אבל תשבעי” “אני נשבעת.” עכשיו אתם “אנחנו נשבעים” הם אמרו ביחד ככה נגמר לו חרם של שלוש שנים.
אורי
