היה היו בכפר קטן שני ילדים, מומי וטוטי, שהיו החברים הכי טובים בעולם. הם נולדו באותו היום ממש ומאז שהיו תינוקות גדלו יחד בשכנות, שיחקו והתרוצצו יחד. הם הבטיחו אחד לשני שתמיד ישארו חברים, ואפילו חרתו על עץ האקליפטוס הגדול את שמותיהם, כדי לזכור את ההבטחה.
יום אחד, טוטי שמע את אביו אומר לאמו, סבתא מאד חולה נצטרך לעבור לגור לידה, לטפל בה. כשטוטי שמע את זה הוא נבהל מאד, הוא חשב לרוץ מיד אל מומי, ולספר לו, כמו שהיה עושה תמיד שמשהו הכביד לו על הלב. אבל כשהגיע לבית של מומי, הוא לא היה שם. לטוטי לא היה למי לספר ולבו נותר כבד.
למחרת השכם בבוקר, עוד לפני זריחת החמה, אבא שלו העמיס את כל החפצים שלהם על העגלה והם יצאו לדרך. כשמומי התעורר, מיד חיפש את טוטי כדי לספר לו היכן היה אתמול. אבל טוטי לא היה בשום מקום, לא בבית לא בחצר ולא ליד העץ הגדול. חוליו, זקן הכפר, ראה את מומי מתרוצץ ומחפש, הוא סימן לו להתקרב ואז לחש לו, טוטי ומשפחתו נסעו הרחק הרחק מכאן. אולי לעולם לא נראה אותם שוב. מומי שמע זאת והחל לבכות בשקט, ובליבו הרגיש כאב. איך טוטי נעלם, ואפילו לא סיפר לו דבר.
שבוע שלם ישב מומי מתחת לעץ האקליפטוס והתבונן בו בעצב. לאחר שבוע, הגיעה גלויה ממקום רחוק מאד, ועליה רק מילה אחת- למומי. אף אחד לא יכל לזהות את המקום ממנו נשלחה הגלויה, רק חוליו הזקן ידע, כי זהו ‘ההר הנסתר’.
מומי ניסה לשכנע את חוליו שייקח אותו לשם. אבל חוליו אמר שעברו שנים כה רבות, ואולי אינו זוכר את הדרך. ננסה בכל זאת התעקשו מומי ואחותו אמארה. חוליו הסכים בתנאי אחד, שכל הדרך יספרו לו בדיחות. הם הסכימו, ובאמצע הלילה התגנבו שלושתם על חמורו הרזה של חוליו, אמארה הכינה להם תיק ובו כל הממתקים ששמרו בצנצנת הגדולה, ואת כל החסכונות שהחביאו מתחת למזרון.
בכל הכסף שהיה להם, שכרו דאון שעף באמצעות פדלים, אך כשהתקדמו לשיא הגובה, המטוס לא הצליח להתרומם, והם נאלצו להמשיך ברגל. הם טיפסו צעד אחר צעד, על ההר התלול, אמארה כמעט ונפלה ואם מומי לא היה אוחז בסלע בחוזקה כולם היו אבודים. בלילות, היער שבמעלה ההר נעשה חשוך, וצבועים משוטטים הבהילו אותם, הם טיפסו על העצים, ישנו בצמרות והשגיחו.
סוף כל סוף הגיעו לפסגת ההר, אך עדיין לא מצאו את ביתו של טוטי. בני המקום לא האירו להם פנים, וחששו מזרים. לפתע מומי זיהה שלט מפח שהכינו פעם יחד, הם רצו לעבר הבקתה ודפקו בפראות על הדלת, אך איש לא ענה. זקנה אחת צעקה להם, לכו לבית הסגול שעל הצוק שם גרה הסבתא. הם הלכו בשארית כוחותיהם צמאים ורעבים, ושם, יושב על שפת הצוק ומעיף עפיפון הם ראו את טוטי. סוף סוף! צעק מומי וחיבק אותו, וטוטי אמר, שוב אתה איתי! התגעגעתי נורא ענה מומי, אולי תשוב לכפר? אני לא יכול אמר טוטי בעצב, סבתא חולה. אולי, הציעה אמארה, תבוא אתה לגור איתנו בינתיים. ההורים שלנו ישמחו, ואנו נפנה לך מקום בחדר. טוטי הביט באימו, והיא הסכימה ואמרה, אתגעגע אליך בני. כולם התחבקו חזק, וטוטי דאה איתם חזרה את כל הדרך מפסגת ההר אל הכפר הקטן, אל עץ האקליפטוס הישן.
