שלום, קוראים לי טל. אני עולה לכתה ו’ ויש לי חברה מאד טובה שקוראים לה מעיין וביקשתי מההורים שלי לעשות משהו נחמד איתה במקום מסיבת יום הולדת עם כל הכיתה.
איך שכחתי לספר? עוד מעט יש לי יום הולדת!!! רק שהיא בחשוון אחרי החופש הגדול. אני מחכה כבר משנה שעברה ליום ההולדת שלי. אני חושבת שאני כבר גדולה ויכולה ללכת איתה לבד לקמפינג, ולכן ביקשתי מההורים שלי. כן נכון, ביקשתי, אבל הם לא הסכימו לי.
אז כשהגיע יום ההולדת, אמרתי שאני הולכת איתה סתם לגלידה, ובאמת שהתכוונתי ללכת איתה רק לגלידה, אבל בדיוק כשהגענו ראינו את האוטובוס שנוסע למדבר שבו אנחנו רצינו לעשות את הקמפינג, מחכה בתחנה שלו.
אולי נעלה? שאלתי.
למה לא? אני אגיד להורים שלי שאני ישנה אצלך ואת תגידי להורים שלך שאת ישנה אצלי, היא אמרה.
היי, האנשים שם דומים למשפחה שלי.
ואלה לשלי. אבל זה לא הם, כי הם לא נוסעים לקמפינג.
בסוף עלינו על האוטובוס. כשהגענו, גילינו שלא הבאנו אוהל. החלטנו שנדאג לזה אחר כך וטיילנו שם קצת. אחרי זמן קצר פגשנו שוב פעם אנשים שדומים למשפחה שלי, ואנשים שדומים למשפחה שלה. הם התקרבו אלינו, ואז ברחנו ואיבדנו את הדרך.
כשהגענו סוף סוף כבר היה מאוחר, אז ראינו עץ ושכבנו מתחתיו. השעה הייתה כבר 12 בלילה וקמנו ב9 וחצי בבוקר, ואז שמענו צעדים גדולים מתקרבים. פחדתי אפילו להציץ מי זה. הצעדים התקרבו עוד ועוד, ואז ראינו פנים מסתכלות על העץ. ראינו איש עם צידנית ביד והוא שאל אתן רוצות ארטיק ב-5 שקלים?
נרגעתי, ואמרתי לו שאין לי כסף. פתאום, שמענו רעש מפחיד. הסתכלנו סביבנו לראות מה קרה, ממש פחדנו, אבל לא ראינו שום דבר מפחיד. לפתע, כל המשפחה שלי אמרה לי מזל טוב!!! גיליתי שהם, מעיין והמשפחה של מעיין תכננו הכל. הם בכוונה לא הסכימו שאלך לקמפינג, ואז גיליתי שהרעש היה בסך הכל קונפטי, והחלטתי שאני לא אעשה דברים כאלה עוד, כי זה היה מפחיד.
הסוף
