7 באוקטובר – שמחת תורה
לפני כארבעה חודשים בערב חג שמחת תורה עזרתי לאמא מאד לקראת החג. בערב הלכנו לבית הכנסת ורקדנו יחד עם כולם, היה כיף ממש.
עליתי לישון מוקדם כי הייתי ממש עייפה אך לפתע שמעתי אזעקה. חשבתי שאני חולמת או שזה רעש שעושים בחוץ אך עד מהרה הבנתי שיש אזעקה אמיתית. קפצתי ממיטתי והערתי את אמא שלי, צעקתי שיש אזעקה ובינתיים המצב החמיר והרעשים עוד יותר התגברו. שמעתי “בומים” ללא הפסקה…
אמא שלי הרימה את כל אחיי הקטנים ורצנו יחד לממ”ד – זה החדר שלי. אמי פחדה על סבתא שלי – אמא שלה, ולכן התקשרה אליה כדי לבדוק האם הכל בסדר. סבתא לא ענתה כי היא לא רצתה לחלל שבת. אמא הדליקה את הטלויזיה כדי להתעדכן, המצב חייב אותנו להתנהג כך, ואמרה שיש מחבלים באופקים והתחילה לבכות.
כל המשפחה של אמא גרה באופקים…
הידיים של אמי רעדו. מיד היא חייגה לאחים שלה, היא הייתה מבוהלת ומודאגת. אשתו של אח שלה ספרה לה שהוא יצא מהבית עם הנשק האישי שלו כדי להילחם במחבלים שנכנסו לאופקים, ראיתי שאמא עוד רגע מתעלפת! קשה לי לתאר לכם את מה שהרגשתי רק אומר שפחדתי נורא! עלו בי מחשבות מאד מפחידות…
דוד שלי “איתמר אילוז” שוטר. הוא גר באופקים הרבה שנים והוא יצא לרחוב עם הנשק האישי כדי להילחם במחבלים הרבים שנכנסו לעיר. במוצאי שבת הבנו מהדוד מה היה:
דוד שלי כמו כל תושבי אופקים שמע יריות ורץ החוצה עם האקדח למקור היריות, הוא עדיין לא ידע מה ב –א –מ – ת יש בחוץ…
לאחר שניות הוא הרגיש שמישהו ניסה לירות עליו!
מיד הוא מצא לעצמו מקום מסתור וחיפש את מקור הירי. הוא מצא את האדם שניסה לירות עליו, היה זה מחבל עם סרט ירוק על ראשו. דוד שלי לא האמין למה שהוא רואה, מחבלי חמאס בתוך אופקים???
איך זה קרה???
לא היה זמן לשאלות, היה חייב לפעול ומהר. דוד שלי הוריד כמה מחבלים ורץ מהר לבית להביא עוד מחסניות ואת הטלפון כדי לבקש עזרה ולהיות זמין. אשתו ביקשה ממנו שיחכה רגע עד שתגיע עזרה נוספת אך הוא אמר לה שכל דקה חשובה וחייב להגיב מהר ככל האפשר.
יחד עם חבר הם מצאו מקומות מסתור וכמו בסרט הם התחילו להילחם במחבלים רבים כל כך שכל מה שהם רצו זה לרצוח את תושבי המקום.
דודי הציל חיי אדם רבים בעירו.
אולי שכחתם מרוב מתח, אבל אני נמצאת בממ”ד יחד עם משפחתי, כולנו רועדים מפחד, אמי לא יודעת מה קורה עם אח שלה שנלחם ברגעים אלה עם עשרות מחבלים ברחובות אופקים…
פחדתי שהמחבלים יגיעו לבאר שבע ויפרצו לבתים של אנשים פשוט התכסיתי בשמיכה שבתוך חדרי ובכיתי.
הזמן עבר והחדשות הכאיבו לנו מאד.
אט אט הבנו מה גודל השבר.
ב”ה דוד שלי הגיבור ניצל, הוא זכה להציל הרבה אנשים הגרים בעירו. בזכותו הרבה משפחות יכולות לחבק את הקרובים להם באהבה ובשמחה.
נקווה לימים טובים יותר ולבשורות טובות שיבשרו על החזרת כל החטופים לביתם.
