“למען האחר”
כתבה: נויה פולק
כיתה: ד’2
בית ספר: מורשת משה רמת גן
מחנכת- מיכל צברי
רכזת שפה- מרום אילנה
“ליאן אנחנו רוצים שתעשי משהו עם עצמך. את לא יכולה כל היום לשבת על הספה עם הפלאפון שלך” אבל זה לא פייר! צעקתי. “זה לא יכול להמשך ככה” אמר אבא. “לפחות תפגשי עם חברות ” אמרה אמא. הן לא יכולות. לכולן יש חוגים ועיסוקים אחרים. “נו יופי! גם את יכולה להצטרף לאיזה חוג” הם אמרו לי.
את צריכה למצוא עיסוק אחד שהוא לא מסך! מרגע זה אנו מגבילים את שעות הצפייה שלך במסכים. כדאי שתמצאי משהו שמעניין אותך.
מעניין אותי? מה מעניין אותי? אני רגילה למשחקים שלי במחשב, לשמוע שירים, להתכתב עם חברות.. לראות טלוויזיה, זה מה שמעניין אותי!
ההורים החליטו לקחת לי את הפלאפון עד להודעה חדשה. הרגשתי אבודה. איך אני אעביר את כל היום שלי? היה לי משעמם נורא אז הלכתי עם אמא לקניות. בדרך לאוטו ראינו מודעה: “דרושים מתנדבים לקורס פרחי מד”א, לבוגרי כיתה ח’ לפרטים התקשרו 03-6301428.
אמא ישר אמרה לי “או, זאת תרומה נהדרת, וזה תחום מעניין, בטח תפגשי שם חברים, ממש כדאי לך להתנדב שם” “אבל אמא זה לא קצת אה… מגעיל?” “שטויות! קטן עלייך! את תהני שם!”
“לא יודעת… פשוט יש דם ופצעים ואני פשוט לא יכולה לחשוב על זה, זה כאילו מגעיל אותי” . “ליאן את צריכה לנסות.. דברנו על זה.. אי אפשר להיות כל היום בפלאפון!”
בלית ברירה וחוסר רצון הלכתי למחרת להירשם לקורס. ראיתי שם כל מיני ילדים בגיל שלי. מדריך הקורס (החתיך יש לציין) ביקש שנציג את עצמנו
“היי אני אמה ואני ראש מועצת התלמידים בבית הספר שלי” אמרה אמה בגאווה.
“היי, אני יובל ואני מחכה כבר שנתיים לקורס הזה. אני רוצה להיות רופא בעתיד.” הגיע תורי. “היי אני ליאן אני בת 16 ואני פה בגלל שהכריחו אותי” כולם צחקו, והמדריך אמר “אני מקווה שתהני” אחרי סבב השמות המדריך אמר שנלמד איך לעזור למישהו שאיבד את ההכרה. יש!!! צווחה אמה, אני אהיה כל כך טובה בזה! המדריך הביא בובה. “לבובה הזאת קוראים מיה”. היא הולכת להיות דמוי בן אדם מבוגר. המדריך לימד אותנו איך לזהות אדם שאיבד הכרה ואז כיצד לעשות לו החייאה מצילת חיים.
בסוף השיעור אמא באה לאסוף אותי. איך היה? שאלה אמא בסדר, בסדר.. זה דיי מעניין. וגם קצת מפחיד והכרתי כמה חברים חדשים.
כעבור יום אמא ביקשה ממני לרדת למכולת להביא מצרכים לארוחת ערב. כשיצאתי מהמכולת והתקדמתי עם השקיות לכיוון הבית ראיתי אדם מבוגר מתמוטט. עזבתי את השקיות ורצתי הכי מהר שיכלתי. ראיתי שהוא איבד את ההכרה ומיד התחלתי לטפל בו. כמו שלימדו אותי. בקור רוח. אנשים התחילו להתקבץ סביבי ואמרתי להם “תזמינו אמבולנס”. שמעתי אותם אומרים “כל הכבוד לה”, “איזה מזל שהיא הייתה פה!” האמבולנס הגיע ממש מהר והרופאים חיברו אותו להרבה מכשירים ופינו אותו לבית החולים. לא הצלחתי להבין מה מצבו אבל כן שמעתי “יש דופק” וזה הרגיע אותי. פניתי ללכת הבייתה ואשה אחת ניגשה אליי ואמרה לי: “איזה מזל שיש לנו נוער כזה במדינה, שעושה למען האחר.. את ממש הצלת את חייו!” בשביל ההרגשה הזאת שהרגשתי באותו הרגע ידעתי שבחרתי נכון. הייתי ממש גאה בעצמי שהצלתי חיים ועשיתי למען האחר.
