“אני פותח את הישיבה הזאת בהכרזה חשובה- צריך לשלוח לבני- האדם מחלה חדשה. הרבה זמן לא הייתה להם מגיפה רצינית!”
“אתה צודק אבעבועות שחורות” אמר חצבת, “אבל איזו מחלה? איזו מחלה תיתפס יפה ותפתח זנים חדשים?”
“אני יודע מה צריך לעשות,” אמר אדמת. “צריך לבדוק ב”בית הספר למחלות צעירות של דלקת ריאות”, אני מתנדב ללכת לשם. מי מצטרף?”
“אני,” אמר חזרת, “הבת שלי לומדת בו ואני רוצה לבקר שם!”
“מעולה! אז אנחנו מחר בשמונה בבוקר נהיה שם. אבעבועות, תדבר עם גברת ריאות בסדר?”
“וואו, מצוין! כל הכבוד על הרעיון והביצוע עד עכשיו, אולי אפילו תקבלו קידום אם נראה שזה מצליח. אני סוגר בזאת את הישיבה.”
למחרת בבוקר
“ברוכים הבאים לבית הספר למחלות צעירות. הבנות מחכות לכן.” אמרה דלקת ריאות.
“תודה רבה” אמר אדמת , “אנחנו נבדוק אותן.” השניים התקדמו לכיתה של התלמידים המצטיינים. הם נכנסו לכיתה, בדיוק בשיעור ‘פיתוח עצמי’ שבו התלמידים פיתחו לבד את המחלה שלהם.
“שלום תלמידים,” אמר חזרת, “אנחנו ועדה שבוחרים מחלות כדי לשלוח אותן לעולם הגדול. באנו לבחון אתכן, ואולי נבחר מחלה מכיתתכם. נתחיל לפי הסדר של רשימת השמות. אלרגיה ואסתמה- אתן הראשונות. אני אראיין ואדמת יישאר בכיתה וישאל אתכן שאלות.”
חזרת יצא עם התלמידות, ואחרי 5 דקות חזר.
“הן טובות, אבל לא נראה לי.” הוא לחש לאדמת.
“סרטן ושפעת- תורכן.” אמר אדמת.
“מה עם קורונה?” שאל חזרת ועיין ברשימת השמות.
“היא לא הגיעה.” ענה.
חזרת יצא עם התלמידות, ורק אז קורונה הגיעה- כרגיל באיחור. חזרת חזר עם התלמידות אחרי הראיון, ויצא עם קורונה.
כשהוא חזר, אדמת היה בטוח שחזרת מצא את המחלה. ראו את זה על העיניים שלו.
“קורונה? שאיחרה?” אדמת התפלא.
“אני אומר לך, עם כל התעוזה והזרימה- היא תצליח לפרוץ לעולם. סמוך עלי, מצאנו את הנגיף!”
“אתה יודע, המחלה הזאת תלויה בקידום שלי ושלך. תחשוב, אם אתה טועה וזאת לא המחלה הטובה ביותר- אנחנו נרד בדרגה ואולי אפילו יעיפו אותנו מהעבודה!” אמר אדמת בהיסוס.
“סמוך עלי!!” אמר חזרת בביטחון.
“סומך עליך. ועכשיו- למשרד!”
השניים הגיעו למשרד אחרי העבודה בבית הספר.
“מצאנו מחלה!” הם קראו ביחד.
“מי?” שאל אבעבועות בסקרנות.
“קורונה!, יש לה תכונות התפשטות גבוהות, והתעוזה שלה- בשמיים! אני בטוח שהיא תצליח, ותחזיק לפחות שנה.” אמר חזרת.
“תביא אותה אלי למשרד.” אמר אבעבועות. “אני רוצה לוודא שזאת המתאימה. נדבר בשבוע הבא.”
כעבור חודש בחדשות
“הקורונה מתפשטת במהירות. מספר הנדבקים עלה וכן מספר המאושפזים והמתים. הקורונה הגיעה גם לארצות נוספות- נראה שאין דרך להתחמק מזה. השערות לסיום הקורונה- לפחות שנתיים.”
יומנה של קורונה
אני מתרגשת. עכשיו הודיעו לי על זן חדש שלי שפרץ טוב. אומנם זה כיף לראות שהצלחתי- אבל אני מתגעגעת הביתה. וגם זה די קשה לראות את האנשים שסובלים ממני מאוד. בזמן האחרון, עולות בי מחשבות שלא חשבתי שיעלו. אני כ”כ מרחמת על האנשים שנכנסים לבידוד, במיוחד הילדים.
ת’אמת, ש… אולי אני אתפטר. זה נהיה לי כבד. אני חושבת שהגיע הזמן.
במשרד
“אבעבועות, אני חושבת ש… “נשמה קורונה נשימה עמוקה, “אני מתפטרת. אני לא יכולה להמשיך להרוס לאנשים את החיים. זה קשה. להתראות, אבעבועות.”
אבעבועות לא אמר דבר. קורונה ראתה את האכזבה על פניו. אך היא יצאה מהמשרד וחיפשה את בית הספר לחיסונים. אולי היא תוכל לתקן.
במהרה בימינו אמן!
