בס”ד

הצלה בחשיכה שירה פרלה מגד

דפיקות חזקות נשמעו בדלת הברזל הכבדה, נצמדתי לאמא ואבא ניגש באומץ לדלת ופתח אותה. הוא הביט על השוטרים הזועמים מבעד לחריץ הקטן שבדלת ושאל למבוקשם בקול רפה וחלש. השוטרים אמרו לו בצעקה- “חוצפה”! “כלבים יהודים שכמותכם”,” השכנים אמרו שראו שלפני שבוע שכיבסתם בגדים לבנים לכל המשפחה וגם מפה לבנה, הם שמעו אותכם ערים כולכם בשעות המאוחרות של הלילה. הם חשבו שהיה לנו מקרה חד פעמי אך שראו שאתם  עושים זאת גם עכשיו מיהרו להזמין אותנו”.

אבי נתן לשוטרים לערוך חיפוש בבית. הם הפכו את כל הבית בחיפושים אחר דבר מה שקשור לדת היהודית. לפתע נזכר אבי בדבר נורא! הגמרא, הגמרא שלי מונחת מתחת למיטה שכחתי לקחת אותה ולהחביאה. הוא לא הספיק לעשות צעד אחד ולפתע הגיעו השוטרים, כשבידיהם הגמרא. “חוצפנים”, “עזי פנים” אמרו השוטרים בכעס.

                                                                   *    *    *

אליסה הייתה נוצרייה הדוקה, כך לפחות חשבה, כל מה שרצתה קיבלה. היא חיה חיי חופש ואהבה מאוד ללכת לכנסייה לשמוע את דרשותיו של הכומר. היו לה שתי חברות טובות ג’ני ודארלן. הן היו אחיות ושלושתן הירבו לשחק יחדיו. רק בגיל עשר נודע לה על דבר יהודתה. הוריה הזמינו אותה להיכנס בשקט לחדר, וסיפרו לה כל מה שיהודי צריך לדעת. ומאז החלה לקיים את המצוות. עכשיו היא כבר בת 13. מאז שנודע לה על כך שהיא יהודייה , הפסיקה ללכת לחברותיה והדבר עורר אצלן חשד.

                                                                    *  *  *

הם העמידו את כולנו ליד הדלת ושאלו אם יש עוד בני משפחה שמסתתרים, ענינו להם כמובן, שאף אחד לא נמצא אז הם הלכו לשכנים הרעים שגרים לידנו וקראו להם לבדוק אם יש עוד בני משפחה שמסתתרים. הם הגיעו וכמובן אמרו לשוטרים שחצי מבני המשפחה חסרים.

השוטרים עשו חיפוש קצר, ולבסוף מצאו אותם במרתף תפוחי האדמה. כולנו עמדנו על סף הדלת, מבוהלים ומפוחדים עד מאוד. השוטרים הובילו את כולנו החוצה בטור והכניסו אותנו אל תוך מרתף ישן ותחוב. היה שם חושך מוחלט ומידי פעם שמענו את אחד מאחינו מיבב.

בבוקר הגיעו השוטרים ובידיהם אלות, מוכנים להכות כל מי שיעז להתנגד. הם ציוו עלינו ללכת אחריהם ולעמוד בתור לעינויים. משום מה השוטרים החליטו שהם רוצים להכות את אבי.אבי נפצע מהמכות והלך לאט אחרי כולם. אני ואימי הלכנו לצידו. השוטרים האיצו באחיי הגדולים להזדרז ולנו לא אמרו דבר.

בסוף הגענו ל”תור העינויים” התור היה כל כך ארוך עד שהגיע לכיכר המרכזית.

לפתע הגיע ידיד של אבא שלנו. הוא עבר עם עגלתו, סימן לנו שנעלה במהירות ועד מהרה , היינו כולנו בפנים.נסענו ונסענו בעוד אמא ואבא מודים נרגשות לידידם.

היה כבר לילה והוא הוריד אותנו בחוף סוער. התבקשנו לחכות עד לבוקר, אז תגיע ספינה ותיקח אותנו לארץ ישראל. הוא חילק לנו דרכונים מזויפים ומעט כסף שהיה בכיסו. ועד מהרה נעלם בחשיכה.

בבוקר הגיעה הספינה. עלינו עליה ונשארנו רוב הזמן בתאנו. מידיד פעם עלו לסיפון אחיי הגדולים בשביל לא לעורר חשד.

לבסוף הגענו לארץ ישראל, לאחר טלטלות רבות. כרענו על הארץ ונישקנו את אדמת ארץ ישראל.

סוף!