היום נכנסתי לבידוד.
היה חשש כבד שנדבקתי משירה במחלת הָגַזֶמֶת.
הכל התחיל בבית הספר, שירה (חברתי הטובה ביותר) אמרה משהו על ניקיון, אבל את סוף המשפט שלה לא הצלחתי לשמוע, כי היא פתאום רצה וגרדה חתיכת פלסטלינה שנדבקה לשולחן. זה המשיך בהרמת כל הניירות שהיו פזורים בכיתה ומחיקת הלוח ושטיפתו במים וסבון. כשזה הגיע לניקוי האבק מהחלונות של הכיתה, הבנו כולנו שמשהו קרה לשירה.
שירה מאוד אוהבת סדר וניקיון, אבל ברמה כזאת? זה היה נראה לנו לגמרי מוגזם.
שירה ככל הנראה נדבקה מטלי. טלי היא ה”ספורטאית של הכיתה”, היא רצה הכי מהר מכולן, ומשחקת בנבחרת הכדורסל של השכונה. באותו יום מוזר, טלי
לא נכנסה לאף שיעור, ורק עמדה במגרש וקלעה סלים אחד אחרי השני. כשהתקשרתי אליה אחר הצהרים ושאלתי אותה אם היא רוצה לעשות איתי את העבודה במדעים, לא הצלחתי לשמוע מה שהיא אמרה כי כל הזמן שמעתי כדרורים ברקע.
לפני יומיים קרה דבר מוזר גם לרעות. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי לקנות מתנה ליום ההולדת של נועה, והיא ענתה לי כך: “אני אלבש את המגפיים, אשתה לי כוס מים, ואסע לירושלים”. שאלתי אותה: “רעות, מה קורה איתך? הכל בסדר??” והיא ענתה לי בעליזות: “בטח שהכל בסדר, את חושבת שאין לי סוודר? אני הולכת לחדר, לעשות קצת סדר”.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר. נכון שרעות כל כך טובה בלכתוב שירים, אבל לדבר בחרוזים – זה כבר מוגזם. זה מוגזם! גַזֶמֶת!!!
כבר הבנתם מה היא מחלת הגזמת? מי שנידבק בא עושה את הדברים האופייניים לו בהגזמה.
כך הכיתה שלנו אובחנה על ידי מומחים שנשלחו ממשרד הבריאות, הם נתנו לכיתה שלנו “צבע אדום”, והמליצו לעטות מסכות, ולהיכנס לבידוד בכל מקרה של חשש להדבקה.
אז ישבתי לי בחדר, מבודדת, בחברת חברי הטובים – הספרים. עשיתי כמובן את הדבר האופייני לי ביותר: קריאה. קראתי שלוש שעות, וחשבתי לעצמי שאולי כדאי לעשות הפסקה ולשחק קצת במחשב, אבל אז שמעתי קול בתוכי שאמר לי “תמשיכי לקרוא!!” המשכתי לקרוא בהתלהבות עוד שעה שעתיים, וכשאמא שלי נכנסה כדי להביא לי את ארוחת הערב, המשכתי לקרוא תוך כדי אכילה, ואז פתאום הבנתי שיש סיכוי שנדבקתי במחלה.
“גַזֶמֶת” – זה לא כל כך נורא. בסך הכל אתה עושה מה שאתה אוהב, וזה גם עובר תוך שבוע שבועיים. הבעיה היותר גדולה מהגזמת עצמה, היא ההשלכות של הגזמת לעתיד. מה שניקרא: “פוסט גזמת”. מי שחלה בגזמת נוטה אחר כך להגזים קצת יותר מהרגיל.
לכן הסכמתי לסלוח לחזן בבית הכנסת שעשה יותר מידי סלסולים, ולמורה שנתנה יותר מידי שיעורי בית, ולאחי שלא הסכים שאני אחזיק את הקלפים שלו כדי שלא יתקמטו, ואפילו לשר האוצר שהגזים עם המיסים.
אבל בכל זאת אחרי הכל חשבתי שכל הענין הזה קצת מוגזם. אז אני וחברות שלי תלינו שלט גדול ליד בית הכנסת ועליו היה כתוב “תפסיקו להגזים!!!”
