ביום שלישי קם עוזי בהתרגשות רבה. היה זה יום סיום השנה של כיתה ו’. היום הוא נפרד מבית הספר היסודי ובשנה הבאה יתחיל את חטיבת הביניים. בתחנת האוטובוס חיכו לו איתי ודבורה, חבריו הנאמנים לכיתה. הם חברים מאז שהיו בני שלוש. הם היו יחד בגן ומאז שהכירו היו החברים הכי טובים. בינתיים הם עלו על ההסעה, תפסו מקום וקיוו שיהיה יום טוב. אולם בדיוק כשעלו להסעה נתקלו בבריון בית הספר שלהם – שלומי. הוא הבריון של בית הספר מאז כיתה ג’- כשיום אחד ילד גדול ממנו הציק לו ומאז גם הוא מציק לילדים קטנים ממנו בגיל או בגודל.
-“למה אתם יושבים במקום שלי?!” נהם עליהם שלומי כשנכנס לאוטובוס.
-“חשבנו שהמקומות האלה פנויים”, אמר איתי בפחד.
נקישות נשמעו.
אמה מיהרה לפתוח את הדלת למרות השעה המאוחרת. בכניסה עמדה דמות גבוהה עטופה בסדין לבן והיה נראה שאם תישאר עוד שנייה בחוץ היא תקפא. אמה מיהרה להכניס את האורח לביתה והגישה לו עוגה ומשקה. האורח הוריד את הסדין מעליו וחשף פרצוף נאה עם שיער חום וגלי. האורח שהציג את עצמו כמר דרווין החל לבחון את הטירה. הוא סיפר כי גר בעבר בכפר הצוענים, נוודים שהיו ידועים בגנבות וברמאויות שלהם, עד שאשתו מתה, אך מכיוון שהוא אינו צועני אלא רק היה נשוי לכזאת, ניסו הצוענים להרוג אותו והוא ברח. אמה ששמעה את השמועות על פשעיהם של הצוענים פחדה שאורח זה יגנוב את התכשיטים היקרים שברשותה. למרות חששותיה הכינה אמה
יום אחד, בערב ראש השנה, בעיירה קטנה ביער גדול, אמא דובה קואלה ששמה היה שלג ביקשה מבנה דובי קואלה ללכת להביא דבש לכבוד החג. דובי הלך ביער וטייל בין העצים עד שראה כוורת דבורים, דחף את היד ו…אח!! דובי קואלה נעקץ. הדבורים רדפו אחרי הדובי, רדפו ועקצו רדפו ועקצו עד שדובי קואלה הגיע הביתה.
הוא נכנס בבכי, רץ לאימו ואמר לה: “אמא הדבורים רדפו ועקצו אותי!” והראה לאימו את העקיצות.
-“למה הן עקצו אותך מה עשית?”
-“אני רק הכנסתי יד לתוך הכוורת”
-“לקחת דבש בלי רשות? לא, לא דובי דוב לא דוחפים ידיים לתוך הכוורת. צריך קודם כל לבקש רשות!”
-“בסדר אמא, אני אלך לנסות שוב.”
דובי קואלה יצא מהבית למשימה פעם נוספת. תוך כדי טריקת דלת אימו צעקה לו: “אבל תזכור דובי דוב, הפעם תשתמש במילים כדי שלא יעקצו אותך שוב.”
אחרי שדובי יצא היא מלמלה לעצמה:” “אוי אוי איך לא אמרתי לו שצריך קודם כל לדבר ולא לדחוף ידיים למקום שלא הרשו לך.”
דובי קואלה הלך שוב ביער וכשפגש את הדבורים אמר להם: “יש לנו חג הערב, מתחילה שנה חדשה ואנחנו נוהגים לאכול תפוח בדבש בסעודה החגיגית. יש לנו תפוחים אבל אין לנו דבש! תוכלו להביא לנו צנצנת דבש?” “לא!” ענו הדבורים במקהלה. “אבל למה? למה אתם לא רוצים לתת לי?” שאל הדובי “ולמה עקצתם אותי?” הדבורים סיפרו לו שיש שועל שרוצה לגנוב מהם דבש ובגלל שהן מפחדות ממנו הן עקצו אותו. הדובי חשב וחשב ובסוף הציע להן: “אני אשמור כל יום במשך חודש על הכוורת שלכן ואתן תביאו לי כל יום כף דבש. בסדר? אבל היום תביאו לי צנצנת כי יש לנו חג, ואז אני אעבוד בשבילכן עוד חודש, בלי שתביאו לי כלום.” הדבורים התייעצו קצת ביניהן ולבסוף אמרו “מצוין” ענו הדבורים במקהלה. מאותו הרגע הדובי שמר להם על הכוורת, בסוף היום הדבורים נתנו לו צנצנת דבש. דובי קואלה חזר הביתה והביא לאמא שלו בתחושת גאווה את צנצנת הדבש המלאה.
למחרת, בזמן שדובי קואלה שמר על הכוורת, הוא ראה שועל שמתקרב אל הכוורת ומתחבא מאחורי העץ. דובי קואלה עצר אותו מיד ואמר לו: “שועל! אתה גנבת את הדבש? למה אתה רוצה דבש?” והשועל ענה :”כן, זה אני אבל גנבתי כי נחתך לי הזנב ואני רוצה לחטא אותו.” “אז למה לא אמרת שיש לך בעיה? בוא איתי…” ענה לו דובי קואלה, “בוא נלך לדוקטור דוליטל”.
בזמן שהלכו יחד לכיוון ביתו של דוקטור דוליטל השועל גילה לדובי קואלה ששמו יוסי והוא בכלל לא אוהב לאכול דבש אבל חבר של השועל אמר לו שזה יכול לעזור לפצע שלו.
דוקטור דוליטל ריפא וחיטא אבל לא בדבש כמו שהשועל עשה אלא ריפא וחיטא את הפצע על ידי יוד ופלסטר. אחרי שדוקטור דוליטל ריפא את השועל, דובי קואלה אמר “למה גנבת? אם היית אומר הדבורים היו נותנות לך בחפץ לב. זה לא יפה לגנוב!”
בזכות דובי קואלה, לשועל כבר לא היה פצע וגם הדבורים היו מרוצות ושחררו את דובי קואלה מתפקידו כשומר כיוון שכבר לא היה מי שיגנוב מהן דבש. דובי קואלה והשועל למדו שצריך לדבר ולבקש ולא לקחת דברים בלי רשות. מאז דובי קואלה ושועל ששמו יוסי לא גונבים ולוקחים בלי רשות כי זה לא יפה לגנוב. הם נפגשים כל יום בבית של מישהו אחר.
כמה כיף לדובי קואלה שעזר לשועל ולדבורים וגם למד להתנהג יפה.
חדר לאורח.
-“תישן ומחר בבוקר ידאגו המשרתים להלבישך בבגדים נאים ולהזינך בכל טוב ואז תלך מכאן ואני אדאג שיהיה לך סוס טוב.” אמרה ויצאה מהחדר.
אמה קמה בבוקר לקול צרחות. אדווין רצה בבהלה לחדרה של אמה “גבירתי” מילמלה המשרתת בפחד “יש פורץ בחדר הרחוק שבאגף המזרחי”. אמה הרגיעה את המשרתת וסיפרה לה את מאורעות הלילה הקודם. המשרתת, שהוקל לה, החלה להתנצל בפני שוכני הטירה על המהומה שהקימה ומיהרה להכין את ארוחת הבוקר. מר דרווין החל להתכונן לדרך על פי בקשתה של אמה אך היא עצרה אותו:
-“סלח לי על גסותי אתה מוזמן להישאר, גם כך אני מאוד בודדה והחדרים האלה פנויים כבר יובלות.” אמרה לו וחרטה בקולה. מר דרווין הרהר בדבר ולבסוף החליט שיישאר באחוזה.
החיים באחוזה עם מר דרווין היו נוראיים אך אמה השתדלה לגרום לו להרגיש בבית ולכן לא התלוננה על מנהגיו. הוא לא היה ג’נטלמן, הוא אכל בצורה נוראית ולא טרח לנקות אחריו דבר, הוא לא הרבה להתרחץ והתנהג בגסות למשרתים. כל שוכני הטירה שנאו את האיש הצעיר והרבו להתלונן על כך לאמה אך היא התעקשה שלא יגרשו אותו כדי שלא ייעלב. בוקר אחד אמה מיהרה להתלבש לקראת הפסטיבל השנתי וחיפשה את המחרוזת האהובה עליה. לאחר חיפושים רבים, משלא נמצאה השרשרת, נתקפה אמה דאגה עמוקה. כל שוכני הטירה למעט מר דרווין הצטרפו לחיפושים אך ללא הועיל. אמה התייאשה ולקחה מחרוזת אחרת אבל אז שמעה את קארל, שומר הטירה:
-“היה ברור שזה מר דרווין הרי הוא בא מכפר הצוענים” גיחך הזקן “אני לא אתפלא אם יעזוב עכשיו אחרי הגנבה”.
אמה הרהרה בהערה הזאת כל היום. למחרת בבוקר מיהר מר דרווין לעזוב את האחוזה “שהיתי כאן די זמן ועכשיו אלך לעבוד ואמצא לי אישה נאה.” אמר בנימה מתנשאת “למרות המחייה הגרועה שהייתה כאן אשתדל לזכור אותך לטובה.” אמה נפגעה מכפיות הטובה. עברו ימים ואמה נוכחה לדעת שהשרשרת לא נגנבה אלא אבדה והיא שמחה על שלא האשימה את מר דרווין. חלפו הימים והמיסים במדינה גדלו מאוד ואמה לא יכלה יותר לכלכל את עצמה, היא פיטרה את כל עובדי הטירה ומכרה חפצים כדי שתצליח לעמוד בתשלומים הגבוהים. יום אחד כשהגיעו גובי המיסים, שליחי המלך, סירבה אמה לשלם: “אין לי כסף לחיות, המיסים האלה גבוהים מדי!!!”. השליחים לקחו אותה לארמון והמלך ציווה להוציאה להורג בלי רחמים. מצבה של אמה היה נואש. לפתע הגיח אחד מיועצי המלך ושכנע אותו לא לעשות זאת. היועץ התקדם בפנים מבוישות והתנצל בפני אמה על כפיות הטובה שהפגין כלפיה בעבר. היה זה מר דרווין! מאותו היום השתדל מר דרווין לעזור לאמה בכל דבר לאות תודה על כל מה שעשתה עבורו.
-“אנחנו נעבור עכשיו”, הצליח להשחיל עוזי בין דבריו של חברו.
דבורה קמה ראשונה וברחה לספסל אחר והשניים באו אחריה. השלושה הגיעו לבית הספר, הניחו את תיקיהם והלכו לשחק במשך הרבע שעה שנותרה עד לתחילת היום.
טקס סוף השנה הוא טקס שבו כל בית-הספר יושב ביחד ברחבה. המנהל נואם, אחר כך מחלקים את ההפתעה השנתית וכולם הולכים הביתה שמחים ומרוצים מהחופשה הגדולה שמתחילה. נשמע צלצול וכולם התכנסו ברחבה. המנהל נאם ואז הייתה הפסקה לפני חלוקת ההפתעה השנתית. בזמן שעוזי, דבורה ואיתי נהנו מההפסקה, שלומי וחבורתו תכננו מזימה חדשה. שלומי התקרב לחדר- המורים בזמן שהחברים שלו, יצחק ואברם, עשו כאילו אברם נפצע. יצחק קרא למורים שבחדר המורים שיעזרו לו. חדר-המורים התרוקן ואז שלומי הצליח להשיג את ההפתעה בשביל חבורתו. החבורה ברחה לחצר האחורית לפני שהספיקו לגלות אותם, פתחה את ההפתעה וגילתה משהו מדהים!!! זה היה הר ממתקים ענק עם לפחות 1,000 סוכריות טופי ו-500 סוכריות על מקל וכל השלל היה שלהם. כולם חזרו מההפסקה. היו לחשושים בין המורים במשך כמה דקות ואחר-כך המנהל עלה שוב לבימה והודיע:
“צר לנו, במשך ההפסקה נעלמה ההפתעה ולא נוכל להמשיך בטקס. שכבת ו’, אנחנו נערוך חיפוש בצוותים בשטח בית הספר”. עוזי, דבורה ואיתי לכו לחצר האחורית. אלה, עלמה וגפן לכו לקומה העליונה. עומר, יונתן ואיתן לכו לקומה התחתונה. ילדים אחרים יחפשו בחצר הקדמית.”
עומר יונתן ואיתן חזרו הכי מהר בלי למצוא שום דבר. דקה אחריהם חזרו גם גפן, עלמה ואלה. עוזי, איתי ודבורה חיפשו בכל מקום רגיל בחצר האחורית אבל לא מצאו. פתאום עוזי נזכר:
-“יש מקום אחד שאנחנו חייבים לבדוק לפני שאנחנו חוזרים לכיתה.” הם הלכו למחבוא סודי ביותר בעליית-גג ממש סודית בבית-העץ של בית-הספר, שמסתבר שרק עוזי ושלומי ידעו עליה. הם שיחקו שם פעם כשעוד היו חברים בכיתה-ב’ עד ששלומי הפך לבריון ומאז הוא מציק לכולם כולל לעוזי, לדבורה ולאיתי. הם מצאו אותם שם.
עוזי ניגש אל שלומי ואמר: “שלומי, אתה זוכר שרק מצאנו את המקום הזה, איך התלהבנו שמצאנו מקום שאף אחד לא ידע עליו ויכולנו לשחק בו לבד?”
שלומי ענה: “בטח שאני זוכר, אבל מה אכפת לך, אתה כבר לא רוצה להיות חבר שלי!!”.
-“אני לא רוצה להיות חבר שלך? מה פתאום? אתה פשוט השתנית, תראה איך לקחת עכשיו את ההפתעה ואפילו אין סיכוי שתצליחו לאכול את כל הממתקים בעצמכם..”, ענה עוזי.
הדברים של עוזי הציתו בשלומי משהו שהוא כבר שכח. הוא הרים את ההפתעה ואמר: “בואו, נחזור כולם יחד לסיים את השנה כמו שצריך”.
