בית ספר: יהודה הלוי ירושלים
שלום קוראים לי נעמי ואני רוצה לספר לכם את סיפורי, הכל מתחיל בליל חנוכה אלפיים עשרים ושתיים בנר שביעי, אמי טסה לדובאי אתמול בבוקר. אבל קודם כל אספר לכם על משפחתי. יש לי שני אחים, לגדול קוראים נתאי ולקטן קוראים עילי. לאימי שטסה לדובאי קוראים טליה ולאבי קוראים גידי
בזמן שאמא שלי בדובאי, סבא שלי מצד אבא הגיע אלינו מנתניה. לסבא שלי יש סיפורים מיוחדים ואני אוהבת להקשיב לסיפורים המעניינים, הוא מספר לי איך הכיר את סבתא, אבל בכול פעם שהזכיר את משפחתה של סבתא הוא הפסיק לדבר, כששאלתי אותו מה קרה הוא התחיל להסביר, אבל אחי המעצבנים! התפרצו לשיחה: סבא הם שאלו, למה אתה מזיע כל כך? ענה סבא: אני עייף, אני אלך לישון קצת. הם שאלו אותי למה סבא מתנהג ככה ועניתי שאם לא הייתם מתפרצים, הייתי יודעת. כעסתי עליהם מאוד. החלטנו לגלות בעצמנו מה קרה!
ככה מתחיל הסיפור. נתאי עילי ואני החלטנו שאחרי ארוחת צהרים נשאל את סבא על סבתא ועל משפחתה. כפי שחשדנו, סבא לא שיתף איתנו פעולה. אולי בגלל שעילי היה לבוש כמו בלש, ככה סבא הבין שאנחנו רוצים לדעת על המשפחה של סבתא ועל איך היה נפטרה. הבנו שצריך לנסות שיטה אחרת ואמרנו לעילי שלא יתחפש לבלש, כי זה בלש גלוי ושאנחנו בלשיים סמויים. עילי האמין שאנחנו בלשים סמויים, נתאי ואני הגנבנו כיף.
שיתפנו את אמא שלנו בשיחת וידיאו מדובאי, ציפינו שהיא תדע מה קרה לסבתא, אך היא לא ידעה כלום ואמרה שמאז שסבתא נפטרה היא הייתה בת שנתיים ושלא זוכרת ממנה כלום! אבל מה שכן ידעה הוא שסבא וסבתא היו בשואה וזהו לא ידענו מה קרה מאז לסבתא או למשפחה שלה. אין לנו שום מידע המחברת תעלומות שלי ריקה, חוץ מזה שהיו בשואה (אחים שלי ואני אוהבים לחקור).
התעקשנו להמשיך ולא לוותר כל כך מהר, אבל אמא התעקשה שנסגור את החקירה על סבתא. לא יכולתי שלא לשמוע את סוף הסיפור של סבא, כולנו היינו מרותקים. פתאום סבא התקרב לסלון בצעדים כושלים. כולנו השתתקנו, חשבנו שסבא יספר לנו את הסיפור של סבתא, אבל טעינו! סבא שאל את אבא אם אפשר שיכין לו קפה? אני איבדתי את זה ווצעקתי: נו סבא תגלה לנו כבר מה קרה לסבתא ולמשפחתה! כולם היו המומים. סבא היה המום יותר מכולם והוא התעלף. כל כך פחדתי. אבא התקשר לאמבולנס, נתאי עילי ואני התקשרנו לאמא, להודיע לה שסבא התעלף. כמו שחשבנו היא הייתה בהלם ואמרה שהיא קונה קרטיס טיסה ושמחר בבוקר היא בארץ ושכולנו ניסע ביחד לבית החולים. בינתיים, האמבולנס הגיע לקחת את סבא ואבא הצטרף לנסיעה. אמא אמרה לנו שהיא תגיד לאבא שיזמין לנו פיצה לארוחת ערב, ושהיא חייבת להתקשר לאבא ולדוד ודודה שלנו, ושנתאי אחראי עד שדודה קרן מגיעה. מהר מאוד הפיצה הגיעה, עילי ונתאי אכלו, אבל לי לא היה תאבון. הם שאלו: למה את לא אוכלת כלום? אמרתי שאין לי תאבון. עילי אמר: אז אני יכול את הפיצה שלך? ולא חיכה לתשובה. עכשיו הייתי גם רעבה וגם עצובה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת, נתאי בא לפתוח ואני שאלתי מי זה? (כמו שאבא ואמא למדו אותנו). זאת הייתה דודה קרן בדלת, שאמרה כל הכבוד ששאלתם מי זה. דודה קרן חייכה ואמרה: כבר אכלתם אני רואה, למה את עצובה נעמי? אמרתי שאולי נדבר על זה בערב. הבנים הלכו להתקלח לפני שינה. קרן ואני התיישבנו על הספה, היא אמרה שזה בסדר להיות עצובה כשקורה לסבא משהו! שאלתי אותה: למה זה קרה לסבא שלנו?
