הכל התחיל בבוקר כשהלכתי ללימודים, והוצאתי כהרגלי את המכתבים מתיבת הדואר. מה שלא ידעתי זה שמשהו בדיוק עכשיו קורה, משהו ממש לא רגיל…
בצהריים חבר שלי גיל התקשר אליי ואמר לי: “תשמע ,רועי, מה קרה לי היום בבוקר. רציתי לבדוק בתיבת הדואר של משפחתי האם קיבלנו מכתבים . באופן מוזר היו שם הרבה מכתבים. חשבתי לעצמי שכנראה יהיה לי מסובך לקחת את כולם לבית-ספר, אז העדפתי להשאיר אותם בתיבת דואר וכשאסיים את הלימודים, אאסוף אותם חזרה לבית שלי.” “נו ,למה אתה מספר לי את זה?”-שאלתי בנימוס.
” רגע , חכה עד הסוף…כשחזרתי פתחתי את תיבת הדואר אבל המכתבים לא היו שם! אתה יכול לעזור לי למצוא אותם?”. ”אני יכול לנסות” עניתי לו בענווה, ”אנסה לטפל בזה עוד היום” גיל הודה לי וניתק את השיחה כשהוא רגוע.
התעלומה המשיכה כבר באותו יום. עשיתי שיחות טלפון, ביררתי עם עוד אנשים אם נעלמו להם גם מכתבים חשובים. אך להפתעתי גיליתי שלא!..
הצעתי לגיל שיתקשר אליי למחרת אם נעלמו לו שוב את המכתבים.. ואכן למחרת גיל התקשר אליי שוב בתסכול ואמר לי:” לקחו לי שוב את המכתבים”! עניתי לו בחזרה: ” בסדר, אני מטפל בזה.” הוא נרגע וניתק. חשבתי מעט ואז עלה לי רעיון, לאחר שביקשתי את רשותה של אימי התקשרתי לגיל ושטחתי בפניו את התוכנית. הוא היה מרוצה מאוד ממנה!
למחרת בבוקר כבר התייצבנו בעמדות. גיל בדק אם יש בתיבת הדואר מכתבים… אך לא היה בתיבת דואר אפילו מכתב אחד! הלכנו ביחד לבית-ספר מבלי לשכוח להזכיר אחד לשני שמחר בבוקר חוזרים לעמדות. בבית-ספר הייתי מתוח מאוד! דמיינתי לעצמי כל מיני מקרים עם סוגי גנבים שונים. לדוגמה: דמיינתי גנב כזה עם כובע גרב שחור שמנסה לקחת את המכתבים של גיל . גיל ואני מתנפלים עליו מהעמדות שלנו וקושרים אותו לעץ עם חבל שהבאתי מהבית. לאחר מכן הזמנו משטרה והוא נלקח לחקירה והודה בכול ולבסוף החזירו לנו את המכתבים. אך פתאום במקום לשמוע את קולו של השוטר, שמעתי את קולו של המורה לגאוגרפיה שאמר לי ללכת לחדר מנהל! הלכתי למנהל ואמרתי לו את כל מה שעשיתי והוא נתן לי פתק שאיפשר לי לחזור לכיתה! חזרתי לכיתתי והגשתי למורה לגאוגרפיה את הפתק. לאחר שהוא קרא את הפתק הוא סימן לי לשבת במקומי לאחר שהתישבתי במקומי והיום המשיך כסדרו…
בבוקר הלכתי עוד פעם אל גיל ובדקנו ואכן היו מכתבים מתיבת דואר! אמרתי לו שנסתתר בין השיחים ונראה אם היום מישהו יבוא. חיכינו וחיכינו בשיחים ו…אף אחד לא הגיע.
בלילה אמרתי לגיל: “תבדוק עכשיו אם המכתבים נשארו כמו שהיו.” המכתבים נשארו שם. ואכן המכתבים נשארו כמו שהיו!
“רגע” קטע אותי גיל: “אז איפה המכתבים של אתמול?” ” נראה לי שאני יודע” אמרתי, “אתמול ראיתי משהו לבן בתוך התיק שלך שנראה כמו מכתבים אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מרובה.” “אולי היו אלו המכתבים הנעלמים?!” אמרתי.
“עכשיו אני נזכר…..” הוא אמר “באמת אתמול הסתכלתי בתיבת הדואר וראיתי שיש הרבה מכתבים אז התלבטתי אם לקחת את כל המכתבים עכשיו, אז אמרתי לעצמי אשים את המכתבים בתיק ואסחוב את המכתבים ביחד עם התיק” ו… ” שכחת אותם בתיק” השלמתי אותו “אז פתרנו את התעלומה!” צהל גיל. ”תודה על כל העזרה”. המשיך להודות לי גיל.
בצהריים שמעתי דפיקות חזקות על הדלת, אמי פתחה את הדלת לרווחה והשכנים מהקומה למעלה עמדו בפתח. ”תשמעו נעלמו לנו המכתבים…..” הם אמרו ”רגע” קטעתי אותם באמצע:” אתם בטוחים שלא לקחתם אותם כבר” שאלתי אותם בחשדנות בלתי מוסתרת ”אנחנו בטוחים” הם ענו ,”אם כך נלך למקום תצפית ונראה…”! “ונטמין מכתבים אחרים” ,הם המשיכו אותי.הסתתרנו מאחורי קיר גדול וצפינו במתרחש. פתאום באה ציפור גדולה ותפסה במקורה באחד מהמכתבים שלנו ועפה היישר אל הקן שלה שהיה לא רחוק מהבית שלי! הקן שלה היה מרופד: בעלים, זרדים וב…..מכתבים!
כמובן שלא כעסנו עליה, כי אי אפשר לכעוס על ציפורים.
כך בא הסיום המפתיע של תעלומת המכתבים.
