תחרות הג’ודו
מגיל ארבע וחצי התחלתי להתאמן בחוג ג’ודו ליד הבית. ג’ודו זה אומנות לחימה יפנית. למתאמנים בג’ודו יש חגורות בצבעים שונים לפי הרמה שלהם. למאמן שלי קוראים בני ולבני חגורה שחורה שהיא החגורה של הרמה הגבוהה ביותר. בהתחלה התאמנתי עם חליפה לבנה וחגורה בצבע לבן. בני המאמן אימן ולימד אותי ואת חבריי הרבה תרגילים. כל שנה כשילד היה מוכן, בני עשה מבחן כדי לראות אם הוא מוכן לקבל את החגורה ברמה הבאה. במבחן הראשון שלי עשיתי כמה דו קרב מול החברים בחוג, עברתי אותם בהצלחה והתקדמתי לחגורה סגולה ובהמשך לחגורה בצבע סגול-צהוב. כשגדלתי והחליפה הלבנה שלי נהייתה קטנה עליי, קיבלתי מהוריי חליפה כחולה לבקשתי.
לפני כשנה, בגיל 6 התקבלתי פעם ראשונה לתחרות ג’ודו של קבוצות ממתנסים שונים בתל אביב. בבוקר התחרות התאספנו בתחנה בשכונה ואוטובוס אסף אותנו ואת המדריך והסיע אותנו לתחרות שהתקיימה ביפו. ההורים שלנו הגיעו ישירות לשם מעט מאוחר יותר וישבו בקהל. בתחרות היו קבוצות שונות של ילדים בגילאים שונים. הילדים הגיעו לבושים בחליפות ג’ודו בצבע כחול או לבן. לכל ילד חגורה בצבע של הרמה שלו בג’ודו. אני לבשתי חליפה כחולה עם חגורה בצבע סגול-צהוב. עלינו על הפודיום בקבוצות, כל מאמן עם התלמידים שלו. התחרות התחילה כשמאמן בכיר עמד במרכז ועשה לכולנו יחד תרגילי חימום בג’ודו. בהמשך התחלקנו לזוגות לדו קרב. כשהתקרב התור של טום מהקבוצה שלי, פתאום ראיתי אותו בוכה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה קרה? טום סיפר שהוא מתבייש להשתתף בתחרות. השופט קרא לטום כדי להתחיל את הדו קרב שלו, טום נלחץ. מיד עזרתי לטום למצוא את אימו בקהל וזה מאוד הרגיע אותו. בנוסף, אמרתי לו שיעלה ויהנה מהתחרות בלי לחשוב על ניצחון וכולנו פה נעודד אותו. כשטום עלה להילחם פניתי לכל חברי הקבוצה שלי וביקשתי שנעודד יחד את טום, וכך קרה שכולנו עודדנו אותו “טום,טום אלוף! טום! טום! כל הכבוד, אנחנו אוהבים אותך מאוד!”ואז ראיתי את טום מחייך ואפילו מנצח בדו קרב. קפצנו עליו כולנו כשסיים. אחריו עליתי אני, תלמיד בכיתה א’ ונלחמתי מול ילד מכיתה א’ עם חגורה בצבע כתום-צהוב ושמעתי שטום מעודד אותי חזרה וקורא “תומר, תומר כל הכבוד!” . הקריאה שלו שימחה אותי ועודדה אותי מאוד כך שניצחתי בד-קרב. גם אם לא הייתי מנצח, היה לי יום מאוד כיפי ומיוחד. בסיום התחרות העניקו לכולנו מדליות השתתפות, שמחנו מאוד וזו הייתה חוויה נהדרת.
