תווים של גבורה
הוצאתי את הכינור מהנרתיק, מיששתי אותו בזהירות. ידי עברו בעדינות על המיתרים, החזרתי אותו למקום והתפניתי לתווים שניצבו לפני. אצבעותיי רפרפו על התווים והקווים הבולטים החוצה. נזכרתי ביום ההוא, שבו התחלתי לנגן בכינור לפני כ6 שנים.
המורה שלי, מרים, דיברה עם אמי ונכנסה לחדרי. היא הגישה לי את הכינור ונתנה לי למשש אותו בפעם הראשונה, הסבירה לי על החלקים השונים ונקבה בשמותיהם. ואז סיפרה לי שישנם כמה שיטות להוראת נגינה לעיוורים ולקויי ראיה, שכן אחת הבעיות היא שעיוורים אינם יכולים לקרוא את התווים ולנגן בו זמנית. ולכן ישנה אפשרות שבה המורה מקליטה את עצמה מקריאה את התווים והתלמידה מנגנת. אפשרות שניה היא לקרוא תווי ברייל ולנגן מהזיכרון. מרים גם המליצה לי להתחיל בשיטת ההקלטות, ואם ארצה בהמשך אוכל לנגן בעל פה. הסכמתי לעצתה, וכך התחלתי לנגן.
הורי עודדו אותי, ועזרו ככל שיכלו. אך היו רגעים שכמעט הרמתי ידיים, התסכול הנורא מכישלון צורב, בתוספת הקשיים היום יומיים עם העיוורון עשו את שלהם.
לילה אחד, התקשיתי להירדם, ושמעתי את הורי משוחחים בסלון. “המצב מדאיג” שמעתי את קולה של אימי “כבר כמה ימים אסתר אינה רוצה לצאת מהבית, וכמעט שאינה יוצאת מחדרה” הכאב והצער לא נלווה למילים, הוא זעק מהן. דמיינתי את פניה המצוערות של אימי, את העיניים הכחולות שכבו, את הפנים שלא ראיתי כבר שנתיים תמימות!! “אולי בכל זאת היא לקחה על עצמה משימה שגדולה ממידותיה?” הקשה אבי, קולו מיוסר. “תזכור ישראל, ‘אין דבר העומד בפני הרצון’ אם אסתר תרצה, היא תוכל לעבור מעל למגבלת הראיה שלה” אימי לא התייאשה. “אני מסכים איתך דבורה, אך ישנם המון קשיים בדרך, ועלינו לשים עין ולשמור על אסתר” אבי שקול כתמיד.
ובאותו הלילה קיבלתי את כל הכוחות להם הייתי זקוקה.
התנערתי מהזיכרונות והמשכתי להתאמן.
3 שנים לאחר מכן:
הווילונות באולם הקונצרטים נעו, הבמה נגלתה לעיני הצופים, והתזמורת החלה לנגן. האומנים על הבמה היו מרוכזים בתווים, ידיהם נעו בהתאם לתנועות ידו של מנצח התזמורת. ואז, כשאחרון הצלילים נדם, אורות האולם כבו, ופרוז’קטור עוצמתי כוון למרכז הבמה. שם עמדה נערה, על עייניה משקפיים כהים, ובידיה אחזה בכינור וקשת. הנערה לקחה נשימה עמוקה, העבירה את הקשת על המיתרים. אצבעותיה נעו בגמישות. ושתי דמויות באולם הזילו דמעות כמעין, והתבוננו רווי נחת בביתם היקרה. הקטע נגמר, והתזמורת המשיכה בנגינתה, והנערה יצאה אל מאחורי הקלעים.
בסיום הערב, ישבו על ספסל עץ בכניסה לאולם, ישראל ודבורה, ההורים הנרגשים ואסתר ביתם המוכשרת.
“אנחנו כ”כ גאים בך” חיבקה דבורה את ביתם האהובה, ומנחם העביר יד מלטפת על פניה. “לא הייתי מגיעה לכל זה מבלי העזרה שלכם כל השנים האלו” חיבקה אסתר את הוריה בחזרה, ודמעת התרגשות נשרה מעיניה.
בלילה לא הצלחתי להירדם, איך אפשר אחרי ערב שכזה?? קיבלתי סולו בפעם הראשונה!! שכבתי במיטה וחזרתי לעבר הרחוק, לפני 10 שנים, לתאונה, ששינתה את חיי לתמיד.
חזרנו מטיול בהרי הכרמל, השעה הייתה מאוחרת, ואני ישבתי במושב האחורי ליד החלון. הבטתי החוצה, מזג האוויר היה גשום וסוער, הרוח שרקה ללא הפסקה. רציתי כבר להיות בבית, המוגן, החמים. לפתע, השברולט השחורה שלנו החליקה לאורך הכביש, שמעתי את אבי אומר בבהלה “הבלמים לא עובדים” מולנו התעקלה פניה חדה, אבי הסיט את ההגה בפראות, אך זה היה מאוחר מידי. לא הבנתי מה קורה, חשתי חבטה עזה, חלונות מתנפצים, רעש של התנגשות אדירה. ומאז אותו לילה שחור, לא ראיתי יותר דבר, את ההורים, הבית, המשפחה, החברות, כלום. חריקת דלת החזירה אותי למציאות, הרגשתי את ידה של אימי מלטפת אותי. מן הסתם באה לבדוק אם אני ישנה, חיבקתי אותה בחוזקה ואמרתי “תודה”.
