יום אחד חבר הזמין אותי אליו הביתה בשעה ארבע ועשרים אחר הצהריים.
עלינו במדרגות בבית הפרטי שהוא גר בו. נכנסנו אל החדר שלו והחבר שקוראים לו לביא שאל אותי במה נשחק? אמרתי לו: אני רוצה לשחק ברביעיות, ולאחר המשחק שיחקנו גם בקלפים. לביא הציע שנלך לחוג תהילים המתקיים בשכונה. כאשר הגענו ישבנו בספסלים הקדמיים. כשהרב הגיע כולם עמדו ושרו שירי הלל וקרבה לבורא עולם. הרב שאל אותנו שאלות על פרשת השבוע, ואנחנו ידענו לענות מצוין על כל השאלות. לאחר מכן, הגיע עוד רב וכולם שרו חזק. ככל ששרים יותר חזק ומכל הלב מקבלים יותר פרסים. אני ששרתי בקול רם מאוד ולא קיבלתי פרס. הרב לא שמע אותי ואת האחרים כן. יותר מכך, חברי ששר בקול נמוך ממני קיבל פרס! בגלל זה הייתי קצת עצוב. ביקשתי ממנו גם כן לקבל פרס. הוא אמר לי שמחר הוא יביא לי. בסיום תהילים הם לא הביאו הפתעות בכלל כמו שמביאים בדרך כלל. וכשחזרתי מהפעילות אבא שלי לקח אותי לבית, והוא ראה שאני עצוב אז הוא שאל אותי למה אני נראה עצוב? וסיפרתי לו למה קרה לי, אז הוא הביא לי הפתעה מסבתא כדי שאשמח. ובפעם הבאה אני יצעק יותר חזק ממה שצעקתי בפעם שעברה. אבא הסביר לי שהעיקר זה להתפלל לה’ יותר מהפרס, באמת הוא צודק!
