תבטיחו שלא תצחקו עליי.
(דבר ראשון, לפני שאתם קוראים את הסיפור תבטיחו לי שלא תצחקו עלי או תגידו שזה מגניב כי זה ממש לא.) שלום, קוראים לי אריק ואני בן 11, בסך הכל אני ילד ממוצע, אבל נולדתי עם פגם מוזר ומיוחד בו זמנית. לא פגם שגורם לי להיראות שונה או להתנהג שונה, אלא משהו שגורם לי לעשות דברים לא אנושיים. יש לי כוח חשמלי.
הרופאים אומרים שזה נגרם מזרמים חשמליים במערכת העצבים. גיליתי את זה כשהכנסתי את האצבע שלי לתקע של המחשב נייד, ולפתע המסך נדלק.
אבל יש לי חולשה והיא מים- מותר לי לשתות מים אבל לא לגעת. את זה גיליתי בבריכה וזה היה סיוט- זה חישמל אותי. בסוף היה צריך להזמין אמבולנס כי כמעט טבעתי אבל לא רק אני… בקיצור לא הלכתי יותר לבריכה. ועכשיו כשסיימתי לספר על עצמי תשמעו מה קרה.
***
בוום, התעוררתי בקול נפילה. קמתי וראיתי עץ שרוף נופל. התרכזתי, וראיתי מבין העצים ילד בערך בגילי עם יד אדומה רץ במהירות לכיוון היציאה מהיער. החלטתי שאני חייב לבדוק מה הוא עשה שם ולמה העץ נשרף והתחלתי לרוץ אחריו, אך בשלב כלשהו הוא שם לב אלי והתחיל להגביר מהירות.
לפתע הוא נפל, התקדמתי אליו לאט ובזהירות. “מה אתה עושה פה ?” שאלתי אותו. “עזוב אותי” החזיר לי. “תקשיב, גם לי יש בעיות בחיים” המשכתי. “בסדר, אז נולדתי עם פגם מוזר כזה שנותן לי סוג של כוח אש. הרופאים אמרו שזה בגלל שהתאים הגנטיים שלי מתחממים יותר מדי, אוקיי? הבנת משהו?”.
“יותר מדי” עניתי לו, פתחתי את היד והוצאתי ממנה ברק קטן. “אתה מבין? גם לי יש את זה אבל פשוט עם חשמל…”.
“ואוו! מגניב! קוראים לי צ’ארלס” אמר.
“שלום, אני אריק, ועכשיו- מה אתה עושה פה ולמה הבערת את העץ?” שאלתי אותו.
“אני באתי לשחרר אש, ואז ראיתי משהו שהקפיץ אותי ויריתי את האש בטעות על העץ “.
“א. גם לי יש את זה ו-ב. מה זה קשור?” חזרתי.
“בטח” המשיך “גם לך יש את זה, אבל מתי שאני לא משתמש בכוח הוא נהיה יותר חזק וזה יכול לפוצץ דברים”. באתי לענות, אבל ראיתי משהו מתקרב מזווית עיניי שנעלם כלעומת שבא. “מה קרה?” שאל אותי. “כלום, בטח סתם דמיינתי” עניתי לו, אך לפתע זינק משהו לעברי. ברגע האחרון הצלחתי להתכופף ולא להיפגע. הסתכלתי לעבר מה שזינק עלי- זה היה איש מוכר לי, אבל לא זכרתי מאיפה. הוא זינק בפעם השנייה ושמתי לב שיש לו משהו חד ביד. התחלתי לרוץ -“צ’ארלס תברח, יש לו סכין ביד” צעקתי לו. אבל האיש פשוט חלף על פניו כאילו רק אני מעניין אותו.
הוא המשיך לרדוף אחרי, לא ידעתי מה קורה עם בינתיים עם צ’ארלס. פתאום הגעתי למבוי סתום, האיש דחק אותי לפינה והרים את הסכין לעברי. לפתע הכתה בי המחשבה- “ג’ימי אבא של פרסי!” יצא לי (אם אתם שואלים מי זה פרסי- זה החבר הכי טוב שלי, שגם הגיע לאותה מסיבת בריכה. לפני שטבעתי, בטעות יצא לי ברק ופגע בו ומאז לא ראיתי אותו יותר).
“נכון מאוד! כבר שלוש שנים אני מתכנן נקמה במוות של בני והנה אתה סוף סוף!” אמר. ניסיתי לחשמל אותו אבל זה לא הזיק לו, כאילו יש לו מגן בלתי נראה. “אתה לא תצליח לחשמל אותי- אני חקרתי שנים בניסיון להכין מגן כזה, הוא חסין לכל החשמל שלך!” הכריז והניף את הסכין מעלי.
פתאום, כדור אש חצה בינינו והעיף את הסכין של ג’ימי מהיד.”אבל לא לאש שלי” שמעתי קול מוכר, הסתובבתי וראיתי את צ’ארלס לוהט פשוטו כמשמעו. “אל תיגע בחבר שלי” אמר.”יש עוד אחד?!” אמר ג’ימי פעור פה, הוא לקח את הסכין שלו מהרצפה והתחיל ללכת, אבל פתאום ראיתי ניצוץ בעיניו וזה כבר היה מאוחר מדי- הסכין נתקע לי בחזה.
במילותיי האחרונות אמרתי “אני מצטער ג’ימי” והתעלפתי.
התעוררתי מקולות רמים מוכרים, “הוא ער” צעק צ’ארלס, כולם התקרבו אלי. סרקתי את החדר- היו שם אבא, אמא, צ’ארלס וג’ימי. הצטעקתי “מה הוא עושה פה??”. “אני מצטער” אמר לי, “אחרי מה שאמרת ישר התחרטתי, אתה סולח?”. “כן, אני סולח, אבל מה קרה?” שאלתי.
“איבדת הכרה ליום שלם” אמר צ’ארלס “לא יודע, אולי אתה רוצה ללכת לפיצרייה להפיק מטחים?” שאל אותי.היו לי זיכרונות ממה שקרה, אבל לא ידעתי לגמרי. בכל אופן בחרתי לשים את זה בצד- כי מי יכול לומר “לא” לפיצה?
