תאמין, תנצח!
שלום, אני שילת. היום בשיעור המורה סיפרה לנו על מירוץ! מרוץ הצבי. הוא נקרא כך על שם צבי כורך ז׳׳ל. כך אמרה לנו המורה, ומדובר בתחרות ארצית לכתיבת סיפורים.
האמת שמאוד רציתי להשתתף בתחרות! אמא אמרה לי:״תאמיני בעצמך תראי להם שאת שווה ואם הם לא רואים את זה, זו בעיה שלהם!” הרהרתי לעצמי כמה רגעים ומיד קמתי לעבר שולחני, התיישבתי ופשוט התחלתי לכתוב. בזמן הכתיבה, שמעתי ברקע צחקוקים חשבתי שמישהו סיפר בדיחה מצחיקה, הרמתי את ראשי וראיתי שכולם מביטים לעברי וצוחקים.
בהתחלה לא הבנתי על מה הצחוק ואז ראיתי ביניהם את נורית והבנתי הכל…לקחתי את הדברים שלי והתחלתי לרוץ לעבר שער בית הספר וביקשתי מהשומר שיסכים להוציא אותי. כעבור זמן רב הוא הסכים !. רצתי הביתה וכשהגעתי אמי נבהלה ושאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה בהתנשפויות ובכי את מה שקרה. היא התקשרה במהירות לסיגלית המחנכת שלי וכעבור שיחה ארוכה, אמרה לי אמא ׳׳:שילת יקרה, אני מבינה אותך. אני יודעת איך זה להרגיש לא שייכת ושלועגים לך מאחורי הגב, זה לא פשוט. אבל את מתגברת על זה כמו גיבורה אמיתית!” .למחרת בבוקר, שמעתי את אמא קוראת לי:”שילת הגיע הבוקר ואת צריכה ללכת לבי״הס”. נבהלתי ממש וצעקתי אמא כואבת לי הבטן. אמא באה אליי התיישבה על קצה מיטתי ליטפה את ראשי ואמרה :״ שילת אני מאמינה בך את תתגברי על זה!. לאחר מכן הלכה אמי להעיר את אחי יהונתן. חשבתי לעצמי ואמרתי בלחש שילת את מסוגלת!. קמתי צחצחתי שיניים והתארגנתי לבית הספר. הלכתי לעבר הדלת .אמא הביאה לי את קופסת האוכל והמים נישקה את ראשי ואיחלה לי יום טוב. היא כאילו התעלמה ממה שקרה אתמול אבל אצלי זה עדיין נשאר בראש אך, כמובן שלא רציתי להעציב אותה אז התנהגתי כאילו הכל בסדר ויצאתי. כשהגעתי נכנסתי לכיתה מובכת ומפוחדת וכל הילדים נעצו בי מבטים מוזרים ומזלזלים, אבל לא התייחסתי. המשכתי לכתוב ובהפסקה השנייה סיימתי ורצתי לכיוונה של מורתי. היא שאלה אותי אם היא יכולה להקריא את הסיפור עניתי לה: “בשמחה! כן!” היא התחילה להקריא בקול את הסיפור וכל הילדים צחקקו להם. אני הובכתי. אבל בראש ידעתי שאני מסוגלת ויכולה! ואחרי זמן קצר המורה אמרה: “מעולה!!!” כל הילדים הסתכלו בתדהמה! חזרתי בגאווה למקומי. אחרי זמן קצר ניגשו אליי ילדי הכיתה וביקשו ממני סליחה, לא סתם סליחה, אלא סליחה אמיתית כזאת מהלב. כמובן שסלחתי, אבל חשוב לזכור שגם אם בסוף מבקשים סליחה הכאב לא נמחק כל-כך מהר! כשיורים מילה היא לא חוזרת היא נשארת בלב כמו חץ שנתקע! אז בואו נהיה אנשים טובים אנשים שאוהבים! ועוד משהו, זוכרים מה גרם לי להשתתף בתחרות? המילים של אמא שלי: “תאמיני בעצמך!”, אז המלצה שלי, אל תפסיקו אף פעם להאמין בעצמכם!!!
