שרשרת של בעיות

שרשרת של בעיותרעות אלעזרי

הכל התחיל בשיעור תרבות. ישבנו בכיתה בשקט, וחיכינו לפרופסור הרמן.  ההתרגשות  והמתח  גברו. לא כל יום לומדים בבית ספר שכזה על  היהודים.                                     

 לפתע, נכנס לכיתה איש זר ומכוער למראה. הוא הציג את עצמו כפרופסור וגנר, המורה החדש.

“איפה פרופסור הרמן?” חשבתי.  הקשבתי  מוטרד,  מחכה לרגע שבו נלמד על היהודים כמו שהמורה הקודם הבטיח, אך הרגע הזה לא הגיע. במקום זה, המורה הפנה את מבטו אלי ואמר:” לא נלמד  על  עם של פושעים! “.

אנחנו יהודים. אבא פרופסור לספרות ואמא  מנהלת מתפרה.

באותו היום, כשחזרתי מביה”ס  שמעתי את הורי מתלבטים האם כדאי לעזוב  עכשיו כהיטלר עלה לשלטון.לבסוף  הם הגיעו למסקנה שלא נפגע כי אנחנו “מתבוללים”.

ימים אחדים לאחר מכן פיטרו את אבי. אנשים הפסיקו ללכת למתפרה של אמי והיא הייתה חייבת לסגור. המצב הכלכלי של משפחתי התדרדר. בכל בניין נתלו שלטים נגד יהודים.  הילדים היהודים המעטים שנשארו בכיתה היו צריכים לשבת מאחורה, לספוג מכות מהתלמידים ולראות את המורים שותקים. ביחוד היו נטפלים לילד  ששמו אוטו. בנו של פרופסור הרמן.

ב-9 לדצמבר 1933 קיבלתי מכתב ששינה את חיי (והפעם לטובה):

לייבניץ שטראסה 8, ברלין, גרמניה.

12  לנובמבר 1933.

להנריך לאונדר,

בקשתך לעלות לארץ ישראל עם עליית הנוער התקבלה.

בוא לרציף הרכבת אנהלטר בברלין בתאריך 19 לפברואר 1934.

עלייה זו תגיע לעין חרוד.

נסיעה לארץ ישראל לוקחת שבוע לכל היותר.

נא להביא אישור הורים ולבצע בדיקה רפואית.

מאגודת עזרה לנוער יהודי.

נ”ב – כל המזייף חתימת הורים יקבל קנס של 5,000 מרק.

זכרתי היטב שלפני חודשיים וחצי שלחתי מכתב בקשה להצטרף לעליית הנוער ולעלות לא”י.  דוד אהרון גר בפתח תקווה שבארץ ישראל. תמיד רציתי להגיע לשם לפגוש אותו.

לפתע הבנתי . “אישור הורים ובדיקה רפואית!? אמא ואבא בחיים לא יסכימו לחתום ולשלוח אותי מכאן, לא משנה כמה המצב יהיה גרוע. ובכלל, איך אשיג את הכסף לבדיקה הרפואית?”.

 היו לי 14 מרק ובדיקה רפואית עולה 100 מרק, סכום כסף שלא יכולתי להשיג בעצמי.

כל יום חשבתי וניסיתי למצוא פתרון.

שבוע לפני הנסיעה עלה במוחי רעיון. סימון פונצבליר (חברי הטוב ביותר) עמד לנסוע איתי לארץ ישראל וחלה בשחפת קשה ולכן לא יכול היה לנסוע. עוד באותו היום כתבתי לסימון. סימון  למרות האכזבה שהוא נשאר, הסכים ואפילו צירף חבילה עם בגדיו, אישור הורים ובדיקה רפואית.

לבסוף, לאחר סידורים רבים הגיע היום הגורלי , ה-19 לפברואר 1934. ברציף הייתה המולה גדולה. בכל מקום אנשים מסתובבים, סוחבים חבילות, נפרדים מילדיהם. רק אני עומד לבד, לבוש בבגדיו של סימון.

הספינה שנשכרה למשימה הייתה ספינה הולנדית. היא הייתה צבועה באפור, ישנה, שרוטה ומשופשפת. חלקים מתוכה היו אפילו שבורים. תמיד התעניינתי בספינות.

לאחר שעות של המתנה, נשמעה צפירה שסימנה את התחלת המסע. למרות שלא נראתה כמו ספינה שיכולה לעמוד במשימה, הספינה אכן הפליגה! הפתעה משמחת שהפתיעה את כולם.

ביום הרביעי צפיתי בשקיעה. זה היה הדבר הכי יפה  שראיתי בחיי. נזכרתי איך כשהייתי קטן הייתי שואל את אבי “לאיפה הולכת השמש בלילה?” והוא ענה “כדי להאיר במקום אחר”. לפתע שמעתי מישהו לוחש “אני יודע שאתה לא סימון פונצבליר. אתה הנריך לאונדר”. הסתובבתי בבהלה. הכרתי אותו. היה זה ילד קטן קומה שלמד איתי בבית הספר הציבורי בברלין. “אוטו הרמן! שלא תעז לגלות לאף אחד אחרת אני אספר שאתה בן 14” אמרתי.

וכך המשכנו לשוט לא”י.