שנ”י רד”י חוזרים בזמן
נווה ליברמן
שלום, שמי דוד, כמו לכולכם גם לי יש חברים טובים. החברים שלי הם: שלום, נחום, יעקב, רפאל ויוסי. כולנו ביחד חבורה, לחבורה שלנו קוראים: ש”ני ר”די זה ראשי תיבות של השמות שלנו. יוסי הוא ראש החבורה. הוא רוצה שכל יום נבוא אליו בשעה 15:30 אבל אנחנו באים בשעה 16:00. אל תגידו שזה מעליב או תעלול אנחנו פשוט לא יכולים ב-15:30.
פעם כשהייתי בגן נפגשתי עם חבר בשעות הצהרים, וזה היה לפני שהייתי חלק מהחבורה. אמא שלי כעסה: “אמרתי לך שאני ישנה, למה אתה עושה רעש? אני אתן לך עונש לא לצאת לחברים שבוע שלם” ומאז אני מקפיד להזמין ולהגיע לחברים רק ב-16:00.
פעם אחת, יוסי הזמין אותנו לפגישת חירום. פגישת חירום זה שחייבים לדבר על משהו חשוב. יוסי קורא במכשיר קשר ותוך כמה דקות אתה צריך להגיע, הפעם הוא אמר להגיע תוך 2 דקות ואני הגעתי אליו תוך דקה וחצי! יוסי הביא כיבוד כרגיל וכשיוסי דיבר כולנו התגלגלנו מצחוק, יוסי אמר שהוא קיבל בדואר מכתב מהמורה של כיתה ה’ החדשה וקוראים לה: המורה גויאבה סלמון.
יוסי החליט שצוחקים על המורה גויאבה סלמון בכל פעם שעוברים לידה או כשהיא עוברת לידנו. זה מאוד הצחיק אותנו השם שלה. אבל אני אמרתי שזה מעליב ולא יפה, ויוסי אמר שמי שלא יעשה את זה הוא יוציא אותו מהחבורה. כמובן שאני לא רציתי לצאת מהחבורה, אז החלטתי שאני אצחק כמו כולם, אבל בליבי אני יודע שזה לא יפה.
יום הלימודים התחיל כרגיל, כולם ראו את המורה גויאבה סלמון והתגלגלו מצחוק. היא הייתה עם ראש עגלגל ובטן רזה היא לבשה שמלה ורדרדה עם פרחים לבנים סגולים וירוקים. המורה לימדה מעולה רק השם שלה הצחיק את כולם.
בשיעור מדעים המורה גויאבה נתנה מטלה בסוף השיעור: לבנות מכונה. אני חשבתי מה לבנות ועלה במוחי רעיון אדיר שאפילו מדען גדול לא ניסה אותו, לבנות מכונת זמן. אחר הצהרים התחלתי לבנות אותה עם ביו מימקרי (חיקוי של הטבע – תשאלו על זה את המורה שלכם למדעים). הקדשתי הרבה זמן למכונת הזמן ובסוף הצלחתי! היה לי קשה מאוד מאוד, הדבר הראשון שרציתי לבדוק זה אם המכונה בכלל עובדת, נכנסתי למכונה, ופתאום הרגשתי במערבולת, אני לא יודע בדיוק לאן הגעתי, אבל מיהרתי לחזור לזמן שלי, זה היה מטורף, צעקתי: היא עובדת!
אחר הצהרים אחד, יוסי עשה עוד פגישת חירום. היה צריך להגיע בתוך 5 דקות והוא ביקש ממני להביא את המכונת זמן. כשהגענו הוא אמר שהוא רוצה להגיע אחורה בזמן ולראות את הילדות של המורה גויאבה סלמון. אני אמרתי בסדר למרות שבליבי הרגשתי שאולי זה אסור. נכנסנו לתוך מערבולת ונחתנו על האדמה מול הבית של יוסי, יוסי אמר בכעס “תגיד זה עובד בכלל?” עניתי לו שכן. פתאום שמענו בכי מהחצר האחורית, הלכנו בעקבות הקול וראינו את המורה גויאבה סלמון, כשהיתה ילדה. כשהיא יצאה מהבית שלה, חבורת ילדים התחילה לצחוק עליה. ילד אחד אמר הנה גויאבה המכוערת, ילד שני לעג לה וקרא לה “גויאבה השלוה, גויאבה השלוה” ילד אחרי ילד צחקו עליה.
אנחנו עמדנו מהצד ונדהמנו, כמה מעליבים ילדים יכולים להיות, ראינו ילדה שלא עשתה כלום, והם פשוט צחקו עליה. כאב לנו יחד איתה. כשחזרנו בחזרה לזמן שלנו, עברה לכולנו אותה מחשבה בראש: אסור לצחוק סתם על אנשים. והחלטנו שמעכשיו מי שיצחק על אנשים סתם – יצא מהחבורה.
סוף
