אז מאיפה להתחיל, כן אתחיל שמחת תורה זה החג האהוב עלי ומאד רציתי
לחוגג אותו יחד עם בת דודתי שגרה בלוד. בקשתי מההורים שלי ליסוע אליהם
אך אמא הסבירה לי שאין באפשרותם של הוריי לקחת אותי, אך אני מאד התעקשתי
משהו בליבי הרגיש לי שיהיה לי מאד מאד מעניין שם ולא שגרתי…
אז פתאום צץ לנו רעיון שאחותי הגדולה וחברה שלה יקחו אותי ברכבת מנתניה,
כן אתם צודקים בלוד יש תחנת רכבת ודודה שלי גרה ממש קרוב לתחנה כך שזה יקח ממש
ציקצק לאחותי ולחברה שלה לחזור עם הרכבת לנתניה ומשם לכפר יונה וכל זה הרבה לפני כניסת החג.
אני ממש שמחתי גם נסיעה ברכבת וגם לחגוג עם בת דודתי האהובה. ארזתי מהר ויצאנו לדרך.
הדרך הייתה מעניינת חלפנו ביעף על פני נופים מעניינים והגענו ללוד ממש מהר משהו כמו 30 דקות.
בת דודתי קיבלה את פניי בשמחה וכם קנתה לי דגל של שמחת תורה וספר תורה קטן מלא בממתקים.
חיכינו במתח כבר למחר בבוקר, ללכת לבית הכנסת ללבוש בגדים חגיגיים ולרקוד בעזרת הנשים ולזרוק
סוכריות על ספר התורה. זה החלק האהוב עליי, כשזורקים סוכריות מעזרת הנשים ובני הדודים הקטנים
שלי אוספים את זה מעזרת הגברים ומביאים לנו ערמות של סוכריות צבעוניות ובגדלים שונים.
אני הכי אוהבת את הסוכריות הצבעוניות בצורה של ספירלה ענקית.
השמש שקעה דודתי הדליקה נרות וקיבלנו את השבת והחג בשמחה רבה . כן החג בשנה זו נחגג ביום
השבת .חיכינו שהבנים יחזרו מבית הכנסת וסעדנו את סעודת השבת והחג.
היינו מאד עייפים ונרדמנו מהר מאד.
וכאן מתחיל הסיפר המעניין….
ישנו כולנו ופתאום כך הרגשתי, כאלו מתוך חלום שמענו אזעקות בלי סוף, דודתי ובעלה רצו אלינו והעירו
אותנו ואני לא הבנתי מה קרה? למה להתעורר כל כך מוקדם?
הם הסבירו לנו בנחת שאין מה לדאוג ובגלל שאין להם ממד בבית אנחנו נעמוד במסדרון עד שיפסיקו
האזעקות. אבל האזעקות לא פסקו בכלל. דודתי ובעלה החליטו שיותר בטוח שנלך לבית הכנסת
ששם יש ממד. אתם בטח שואלים את עצמכם איך הרגשתי בלי אבא ואמא וכל הזמן יש אזעקות?
אז אומר לכם את האמת, זו הייתה הרגשה לא נעימה אבל לא כל כך פחדתי, כי כל הבני דודים שלי ואני
עשינו צחוקים ופשוט הצחקנו אחד את השני וגם אמרנו את 12 הפסוקים שהרבי מילוויטש אמר להגיד
בכל הזדמנות וזו סגולה לשמירה.
את כל זה עשינו בדרך לבית הכנסת שממש היה קרוב, שם נשארנו עד צאת החג והפעם זה לא היה
כל כך חג כי הבנו שפרצה מלחמה והרבה מתפללים לא היו בבית הכנסת וכל השמחה שחיכיתי לה
לא ממש הייתה. אבל אני יודעת שבע”ה אנחנו ננצח ובשנה הבאה נחגוג עם התורה גם עם חגיגת
הניצחון במלחמה. במוצ”ש ההורים שלי התקשרו לשאול לשלומי, הבנתי שבכפר יונה לא היו אזעקות
אך הם לא יכלו עדיין להחזיר אותי הבייתה. וקצת שמחתי כי התגעגעתי להורים אבל מצד שני זכיתי לעוד
זמן עם בני הדודים שלי.
בכל מקרה ביום ראשון חזרתי הבייתה, אמא סיפרה לי שהרבה אנשים עכשיו הפכו לחיילים ובזום שלנו
עם המורה היא גם סיפרה שבעלה הלך למילואים כלומר, הפך להיות חייל ואפילו המנהל שלנו הלך
למילואים ומאד שמחתי לדעת שהמנהל שומר עלינו גם מחוץ לבית הספר.
אז אני אומרת שההרגשות בתוך הלב של הילדים זה משהו מאד אמיתי וחג שמחת תורה היה לי מאד
מאד לא רגיל.
