שמואל היה גנב ותיק, כזה שידע לתכנן כל מהלך בקפידה. הוא לא היה גנב רגיל; מבחינתו, הגניבה הייתה אמנות. כל פעולה שלו תוכננה לפרטי פרטים, כאילו היה במאי של סרט מתח. הוא לא גנב מתוך צורך כלכלי, אלא מתוך תחושת אתגר, רצון להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להערים על כולם ולהיות תמיד צעד אחד לפני החוק.
יום אחד שמע שמואל על מסיבת ריקודים גדולה שמתוכננת בבית ספר יסודי בישוב. זו לא הייתה מסיבה שגרתית — כל תלמידי החטיבה העליונה היו אמורים להשתתף, יחד עם צוות המורים, ההנהלה ואפילו כמה הורים. שמואל הבין מיד: זו הזדמנות מושלמת. בזמן שכולם יהיו עסוקים בריקודים, במוזיקה ובאורות הצבעוניים, הוא יוכל לפעול מבלי שאיש ישים לב.
בתחילה תכנן לפרוץ לבית הספר ביום שאחרי המסיבה, מתוך מחשבה שכולם יהיו עייפים ולא יבחינו במתרחש. אך ככל שחשב על כך יותר, הבין שזה עלול לעורר חשד. אם יקרה משהו בדיוק אחרי המסיבה, כולם יקשרו את האירוע אליה. לכן שינה את התוכנית: הוא יבצע את הגניבה מיד לאחר שהמסיבה תסתיים, כשכולם עדיין יהיו באופוריה ועסוקים בפרידה.
כדי לא לעורר חשד, החליט שמואל להשתתף במסיבה בעצמו. הוא קנה בלונים צבעוניים, לבש בגדים חגיגיים, והגיע כאילו היה אחד מהאורחים. הוא חייך, רקד, ואפילו עזר לסדר את השולחנות. כולם היו בטוחים שהוא אחד ההורים של אחד התלמידים. לקראת סוף הערב, כשכולם התחילו להתפזר, ניגש שמואל אל המורה חדוה, מורת השפה, ואמר ששכח את המעיל של בנו בכיתה. היא הנהנה באדישות, והוא נעלם במסדרון.
ברגע שלא היה איש בסביבה, שלף מברג קטן מכיסו, פרץ את דלת המחסן, ולקח מחשבים ניידים, מצלמות, ואפילו טאבלטים חדשים. הוא יצא דרך פרצה בגדר האחורית — פרצה שחתך בעצמו כמה ימים קודם לכן, כשהתחזה לעובד תחזוקה. תוך דקות נעלם אל תוך הלילה.
בימים הבאים פתחה המשטרה בחקירה. בתחילה לא היה להם קצה חוט. שמואל כבר הספיק למכור את השלל בשוק שחור, ולטוס לארצות הברית עם דרכון מזויף. הוא היה בטוח שניצח את המערכת. אך מה ששמואל לא לקח בחשבון היה את המודיעין הישראלי. אחרי שבועות של חקירה, הצליחו לאתר אותו בניו יורק. הוא נעצר, הוסגר לישראל, ונשפט לחמש עשרה שנות מאסר.
בכלא עבר שמואל תהליך עמוק. הוא התחיל לחשוב על חייו, על הבחירות שעשה ועל המחיר ששילם. הוא נזכר במשפחתו, בילדותו, ובחלומות שנשכחו. ככל שחלפו השנים, הבין שהכישרון שלו לתכנון יכול לשמש אותו גם בדרכים אחרות. הוא החל לקרוא ספרים, להשתתף בשיחות עם אסירים אחרים, ולבנות לעצמו זהות חדשה. לעיתים היה יושב לבדו בתאו, מדמיין את חייו אילו היה בוחר אחרת, ומרגיש חרטה אמיתית.
כששוחרר, אחרי שריצה את מלוא עונשו, היה כבר בן חמישים. הוא נשבע לעצמו: לעולם לא יחזור לדרך הפשע. הפעם עמד בהבטחתו. שמואל מצא עבודה במוסך הקריה, המוסך הקרוב ביותר ליישוב בית חגי שבו גר. מדי יום עבד משבע בבוקר ועד שש בערב, מלבד שבתות שבהן נח בבית עם משפחתו והלך לבית הכנסת. גם בכל בוקר לפני העבודה היה מתפלל.
חייו הפכו שקטים, פשוטים ומלאי משמעות. הוא למד להעריך את הדברים הקטנים: ארוחה משפחתית, שיחה עם שכן, או רגע של שקט אחרי יום עבודה. בית חגי היה יישוב קטן ומוקף הרים ושדות, ושם מצא שמואל שלווה אמיתית. מאז אותו לילה שבו גנב מבית הספר, שמואל לא שב עוד לפשע — ובחר בדרך של תיקון.
