שיעור לחיים

 שלום, שמי נתנאל מייטליס. אני בן עשר וחצי, תלמיד כיתה ה’1 בביה”ס “חורב  בנים” בירושלים. בזמני הפנוי אני אוהב לקרוא, לכתוב סיפורים ולצייר.

כשהחלטתי לכתוב סיפור על הרב אליהו, קראתי ספרים וסיפורים (וביניהם קומיקסים, מה? אני ילד, לא?) רבים שנכתבו עליו, כדי להכיר את דמותו יותר לעומק.

למדתי שמרן הרב מרדכי אליהו זצוק”ל היה פוסק הלכה, דיין, מקובל, ראשון לציון ורב ראשי. השפעתו על עולם התורה בארץ ובעולם היא עצומה. רבים מהרבנים בדורות האחרונים היו תלמידיו. הרב נפטר לפני 13 שנים,  כ-3  שנים לפני שנולדתי.

כשהתייעצתי עם אבא שלי, מה אני, כילד, יכול להוסיף ולספר על הרב מעבר לכל מה שכבר סופר ונכתב, אבא הפתיע אותי.

אבא חייך ואמר – “אני אספר לך סיפור שחוויתי בעצמי, שבמו עיניי ראיתי”

“מה?” שאלתי. “איך, ומתי?” אבא סיפר: “כמו שאתה יודע, גדלתי בנהריה. ואבא שלי (שהוא סבא שלך) הוא הרב הראשי של נהריה. הרב מרדכי אליהו זצוק”ל הכיר והוקיר את סבא, ובל”ג בעומר הזמין אותו להצטרף אליו בנסיעתו למירון. אני הייתי אז קרוב לגיל בר-מצווה, וזכיתי שאבי הזמין גם אותי להצטרף לנסיעה ביחד עם הרב. כאן מתחיל סיפורי:

נסענו בשיירה למירון עם הרב אליהו ובליבי חשבתי: “אני פשוט לא מאמין, אני נוסע יחד עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו  בל”ג בעומר, לציון הרשב”י! ” ובעודי מהרהר כבר הגענו למירון. יצאנו מהרכב לתוך ההמולה, הדוחק והצפיפות, של אלפי האנשים שהגיעו למירון ביום ההילולה. ברגע שראו את הרב, מיד נוצרה מעין “קריעת ים סוף” בקהל ההמונים, וכולם כאחד שרו: “שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם…”. תאר לך איך התרגשתי. מעמד כל כך מיוחד. ברקע שמעתי מכל עבר שירים, נגינה וריקודים. ו- “בר יוחאי נמשחת אשריך” נישא באוויר. מיד החלו הרגעים המופלאים והקדושים: אבות  נרגשים קירבו אל הרב את ילדיהם המתוקים, לבושי ציצית מאוירת, וכיפה מהודקת  בסיכות לרעמת תלתלים או לקוקו קופצני. הילדים התקרבו  בזה אחר זה אל הרב שאחז במספריים. גזיר, גזור, גזיר, גזור, הרב גזר תלתל לפעוט נרגש ובירך אותו ואת אביו, שרכנו לנשק את ידו של הרב.

לפתע שמענו צעקות רמות מהמרפסת, שמעל לרחבה: גיוואעלד!!! ציוני בקבורת הרשב”י הקדוש?! גיוואעלד!!! חסיד ירושלמי בתלבושת אופיינית השמיע בליל צעקות ביידיש בניסיון לבזות את הרב. “מה?! לצעוק על הרב הקדוש ולבזות אותו?! איזו חוצפה!” אמרתי.

ואיך לדעתך הגיב הרב? שאל אבא, ומיד השיב. כמובן שהרב לא צעק ולא הגיב. אך לא זו בלבד. הרב סימן לציבור לעצור את הריקודים, היסה את אלו שרתחו על הקנאי, ועמד  מבויש ונזוף, כאילו מטח הצעקות הזה מגיע לו, חלילה! איזו גדלות נפש. כשהשתתק הקנאי,  חזר הרב לרקוד, לשמוח ולגזור עוד תלתלי חלאקה, כאילו כלום לא קרה! עד כדי כך הייתה  הענווה העצומה שלו ואהבתו לכל יהודי.

 חשבתי לעצמי:  הרב מרדכי אליהו היה תלמיד חכם עצום, והיה גם עניו, צדיק, ירא שמים ובעל אהבת הבריות. מהסיפור הזה למדנו שצריך לנהוג כדברי המשנה: “מאוד מאוד הוי שפל רוח” [אבות ד’, ד’] כפי שנהג הרב, בהידור רב!

בשבילי, הסיפור הזה של אבא הוא שיעור לחיים.

בימים אלו, אנו רואים ושומעים מדי יום סיפורים של מסירות נפש וגבורה מתוך אהבת ישראל.

עם ישראל ממשיך להתחזק ולהרבות אמונה בריבון העולמים. ומה תפקידנו הילדים? ללמוד מהרב, להרבות באהבת ישראל ובמעשים טובים.