היום הזה התחיל גרוע. מהבוקר.
בשיעור הראשון המורה ביקשה ממני שאני אביא לה טוש מחיק. ואני לא ידעתי מאיפה להביא. ואז המורה אמרה נו מיכל. את מביאה לי? ואז שאלתי את המורה מאיפה אפשר להשיג טוש מחיק . אבל המורה לא ענתה. ואז היא שלחה בת אחרת במקומי.
בשיעור השלישי אמרתי למורה שרותי מסתירה לי והמורה אמרה רגע מיכל. ואז אמרתי למורה השנייה והמורה אמרה לרותי סוף סוף שתזוז טיפה. ובשיעור הרביעי נויה הביאה לי טוש מחיק ורותי לקחה לי את הטוש מחיק. אמרתי למורה והמורה לא התייחסה ולא הענישה אותה.
ואז שאלתי את המורה למה היא לא מעירה לה. והיא אמרה לי שזה לא קשור אלי ואז כעסה עלי: די להפריע בשיעור. אני נעצבתי והרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות בדמעות. ופתאום צעקתי על המורה שזה לא פייר ויצאתי מהכיתה. לאחר מכן נועה שהיא החברה הכי טובה שלי יצאה גם מהכיתה ודיברה איתי עד סוף השיעור. למרות שהתחצפתי ודיברתי לא יפה המורה לא הענישה אותי.
בהפסקה רותי באה אלי והתנצלה. היא אמרה שהיא התבלבלה בין הטוש שלה לשלי. כמובן שסלחתי לה.
אחרי ההפסקה חזרנו לכיתה. הרגשתי קצת לא נעים ממה שקרה קודם, במיוחד שיצאתי מהכיתה וצעקתי. המורה הסתכלה עליי רגע, ואז המשיכה ללמד כאילו כלום לא קרה. זה קצת הרגיע אותי..
בסוף השיעור ניגשתי אל המורה ואמרתי לה בשקט שאני מצטערת שצעקתי ויצאתי בלי רשות, אבל הרגשתי שלא מקשיבים לי וזה פגע בי. המורה הקשיבה לי ואמרה שהיא מבינה שלפעמים כשכועסים קשה לשלוט ברגשות, אבל שבפעם הבאה עדיף לדבר ולא לצעוק. היא גם אמרה שלא תמיד היא רואה הכל בזמן אמת.
יצאתי מהשיחה הזו עם הרגשה יותר טובה. הבנתי שגם למורים קשה לפעמים לשים לב לכל דבר שקורה בכיתה. החלטתי שבפעם הבאה שאיעלב או אתעצבן, אנסה לקחת נשימה ולדבר בצורה רגועה..
בסוף היום חזרתי הביתה וחשבתי על כל מה שקרה. הבנתי שלמדתי שיעור חשוב. גם על לסלוח וגם איך להרגיע את עצמי.
