לפני כשנתיים הייתה תחרות כישרונות. שחר ממש רצתה להשתתף בתחרות, והיא אפילו כבר ידעה מה היא תציג לפני כולם. שחר ידעה שכדי להשתתף בתחרות צריך להתאמן המון, אז היא התאמנה הרבה. כשהייתה בטוחה שהיא מוכנה, היא הפסיקה להתאמן, ובמקום זאת היא פשוט ספרה את הימים עד לתחרות.
והנה, יום התחרות הגדול הגיע. שחר הייתה כל כך נרגשת! היא אמרה לעצמה: “יופי, הנה הגיע רגע האמת. הרגע שסוף סוף אני עולה לבמה ומראה לכולם את הריקוד הנפלא שלי.”
כשכמעט עמדה לעלות לבמה, היא פתאום הרגישה שהיא לא מוכנה מספיק. היא אמרה לעצמה בדאגה: “אני לא יכולה לעלות לבמה! מה אם אף אחד לא יאהב את מה שהכנתי?”
אבל אז היא התחזקה ואמרה לעצמה: “לא נכון, כולם יאהבו אותו! ואם לא – אז אמא תאהב אותו.”
הגיע הרגע וקראו לשחר לעלות לבמה. שחר עלתה וביקשה מהאחראי על השירים לשים את השיר “כל עכבה לטובה” (בן צור) והחלה לרקוד. כשסיימה לרקוד, כ-ו-ל-ם מחאו לה כפיים! שחר ירדה מהבמה ואמרה לעצמה בשקט: “תודה רבה ה’, תודה שכולם אהבו את הריקוד שלי.”
כששחר התיישבה ליד אמא ואבא, הם אמרו לה: “אנחנו מאוד גאים בך!” והם המשיכו לצפות במופע הכישרונות.
לפתע שחר ראתה ילדה קטנה שנראה היה כאילו היא מתחבאת ממשהו. שחר ניגשה אליה ושאלה: “מ קרה? איך קוראים לך? בת כמה את? למה את עצובה? אפשר לעזור לך?”
הילדה ענתה בחיוך קטן: “לאט לאט עם השאלות…”
לשחר היה נראה שהילדה דווקא גדולה ממנה. שחר שאלה שוב: “איך קוראים לך?”
“קוראים לי אופק” השיבה הילדה.
“בת כמה את אופק?”
אני בת 11″ היא ענתה, “אבל לא אמרת לי איך קוראים לך ובת כמה את.”
“נכון, סליחה, שכחתי מזה לגמרי! אוקיי, אז קוראים לי שחר ואני בת 9.”
“טוב, אז עכשיו את יכולה להמשיך לשאול אותי שאלות” צחקה אופק.
“טוב” אמרה שחר, “למה את עצובה?”
“כי באתי להשתתף בתחרות הכישרונות, ועוד מעט תורי ואני לא בטוחה אם אני מוכנה או לא” אמרה אופק.
שחר השיבה לה ברוגע “את יודעת, גם אני הרגשתי ככה בדיוק לפני שעליתי לבמה, והתגברתי. ראית איך כולם מחאו לי כפיים?”
“נכון” השיבה אופק, “אבל מה אם באמת לא יאהבו את הריקוד שלי?”
“כולם יאהבו!” שחר ענתה לה בביטחון, ” ואם לא – אז אני וכל המשפחה שלך וה’ נאהב אותו, אני מבטיחה לך.”
“באמת?” שאלה אופק.
“באמת” ענתה לה שחר, “אם רק תאמיני בה’ יתברך.”
