שודד בחשכת הלילה

“אבי! אבי! מה זה?!” שאלתי בבהלה, “לא יודע” קרא אבי “נראה לי…” “שודד!!” קראנו שנינו במקהלה. קפצנו מהמיטה, יצאנו מהבית, רצנו ורצנו לא ידענו לאן, השודד רץ אחרינו כאילו עשינו לו משהו רע, הרגשתי פחד גדול. פתאום! נפלנו לתוך בור ארוך ארוך “אאהההההה!!!!” שמעתי את אבי צועק “איזה פחד!” החזרתי לעברו. בום! נפלתי, אבי צעק ” אני עוד שנייה נוחת עליך! תיזהר!” זזתי הצידה מהר ואבי נפל. פתאום ראינו מנהרה ארוכה והתחלנו לרוץ ולרוץ. המנהרה  הייתה ארוכה ממש, חשבנו שאין לה סוף. ואז ראינו את המנהרה מתפצלת לשניים “לאן נרוץ” אבי שאל אותי “לא יודע” אמרתי לו. לבסוף החלטנו ללכת לשביל הימני רצנו כמו מטורפים מלווים בקריאות רמות של השודד “בואו הנה, תזהרו ממני!” כמעט התייאשנו אבל ידענו שאם השודד יתפוס אותנו זה הסוף שלנו. לפתע ראינו כלב ישן בנחירות עמוקות שחוסם את כל המעבר לא ידענו מה לעשות! השודד מאחורינו, הכלב מלפנינו מה נעשה?! החלטנו לרוץ אחורה וללכת לפנייה השמאלית. הגענו ל”צומת” ורצנו הכי מהר שאנחנו יכולים בפנייה השמאלית. פתאום ראינו סולם שמגיע לקרקע. עלינו בסולם ותוך כדי אבי אומר לי: “מקווה שהשודד רץ לפנייה הימנית” הנהנתי בראשי לאות הסכמה. הגענו לקרקע וניסינו להבין איפה אנחנו הסתובבנו וראינו שלט שכתוב עליו “רחוב עזה” עלינו ברחוב בהליכה מהירה כשאנחנו מפוחדים “בטח אבא ואמא נורא דואגים” אבי אמר לי ברעד “כן, הם לא יודעים איפה אנחנו ומה קרה” אמרתי לו “בקושי אנחנו יודעים מה קרה” אבי אמר, הנהנתי ולא הצלחתי לצחוק. “כבר אין לי כוח ללכת” אבי אמר לי, בתור אח גדול אמרתי לו “טוב תעלה לי על הכתפיים” אבי התקרב אלי ועלה על הכתפיים שלי הגענו לתחנת “עזה הרב ברלין” “עוד רבע שעה בערך נגיע” אמרתי לאבי והתחלתי לרוץ ריצה קלה כשאבי על הכתפיים שלי. פתאום ראינו שודד אחר שצועק לעברנו: “בואו הנה, אנחנו נתפוס אתכם כבר!” “אוי לא” אמרתי לאבי “אנחנו בצרות” “בוא נרוץ לרחוב “קרן היסוד” ונעשה את הסיבוב” אבי אמר לי. רצנו לרחוב קרן היסוד ששני שודדים רודפים אחרינו. “בוא נכנס לבניין ונתחבא עד שהשודדים יעברו” אמרתי לאבי נכנסנו לבניין הסמוך והתחבאנו, חיכינו שהשודדים ילכו ויצאנו מהבניין רצנו ל”כיכר פריז” וירדנו לרחוב “אגרון” ירדנו בירידה תשושים, עייפים ומפוחדים “אין לי כוח” אבי אמר לי “לא נורא, עוד מעט מגיעים לבית” חיזקתי אותו ” ו.. ומה יקרה אם השודדים יתפסו אותנו?” אבי אמר לי ופרץ בבכי מר ומפוחד “אל תדאג” הרגעתי אותו והושבתי אותו בספסל שהיה לידנו. “בטח אבא ואמא נורא נורא דואגים לנו” אבי אמר בבהלה “הכל בסדר, תרגע” ניסיתי להרגיע אותו שנית.”בטח השודדים כבר יצאו מירושלים מרוב שהם לא מוצאים אותנו” חשבתי וניסיתי לעודד את עצמי. “אני יכול להמשיך” אבי אמר לי והמשכנו בהליכה. הגענו ל”צומת ממילא” והתחלנו לעלות את רחוב “שלמה המלך”, עלינו כמו אנשים שחזרו מטיול הליכה שלוש ימים, תשושים ועייפים. “יאללה, עוד כמה דקות מגיעים” אמרתי לאבי ותפחתי על שכמו הלכנו והגענו לבניין שלנו עלינו קומה אחת והגענו לבית, אבי פתח את הדלת ואבא ואמא רצו וחיבקו אותנו ואמא שאלה: “מה קרה?!, איפה הייתם?, מה עשיתם?” “רגע, רגע, תני להם לנוח הם נראים עייפים” התישבתי בסלון, אמא נתנה לי כוס מים והתחלתי לספר להם מה קרה לפתע השודד נכנס דרך המרפסת ובא לקפוץ עלי ו..ההה הבנתי.. זה היה רק חלום..