אריאל קרייצר כיתה ה1 בית ספר חורב בנים
שלום, קוראים לי אברהם ואני גר בתל אביב ולומד בבית הספר אביבים.
אני עולה חדש, עליתי מאוסטריה לפני כחודשיים.
אז עד עכשיו רק הצגתי את עצמי.
בואו נתחיל בסיפור: הכל התחיל ביום הראשון שלי בבית הספר, נכנסתי לכיתה כולם נעצו בי מבטים אני לא הבנתי למה אז ניסיתי לא ליצור קשר עין, התיישבתי ליד ילד ושמו שמואל יעקובי גם הוא נעץ בי מבטים ניסיתי להתעלם ממנו.
המורה התחיל את השיעור כאילו שהכל רגיל והכל בסדר.
אבל לא הצלחתי להתרכז. כולם עצבנים עליי ואני לא יודע למה, הזמן עבר כל כך לאט שאני חשבתי שאני עומד להשאר פה שנה.
סוף סוף ההפסקה התחילה וילד אחד ניגש אלי והתחיל לצעוק עלי ולדחוף אותי עדיין לא הבנתי למה, אחרי כמה דקות עוד קבוצת ילדים אמרה לי שאני גנב ושקרן.
פתאום הבנתי, שכחתי לספר לכם שלפני כמה שנים באוסטריה, אבא שלי עבד אצל הנשיא וגנב לו כסף. לא הייתה לו ברירה נגמר לנו הכסף. שתי אחיות שלי היו חולות במחלה קשה מאוד והיינו צריכים לשלם לתרופות ולכל מיני דברים בסגנון. אמא שלי איבדה את עבודתה ולא היתה לנו עוד דרך להשיג כסף.
בחזרה לסיפור: רצתי בבכי לכיוון השער אך לפתע ילד ניגש אלי ושאל אם אני צריך משהו, חשבתי שזאת בדיחה או משהו בסגנון אבל דווקא לא. הילד ניגש אלי והתחיל לדבר:היי קוראים לי יוסף, גם אני עליתי מאוסטריה. בהתחלה גם אבא שלי עבד אצל הנשיא אבל הוא נתפס כשניסה להפנט את הנשיא לתת לו כסף. כשהגעתי לכיתה הילדים לא שמו עלי ואף אחד לא אהב אותי. אבל הם רק היו צריכים לתת לי הזדמנות. אני חיכיתי כבר הרבה זמן שיהיה לי חבר והיום הזה הגיע, בוא נחזור לכיתה, הם כבר יתנו לנו הזדמנות. אברהם הסתובב אל יוסף ונתן חיוך קטן. אברהם סוף סוף פתח את פיו ואמר: כמוך יש רק אחד, רק בן אדם אחד שמבין אותי, תודה לך.
