רעמים וברקים

זה קרה בימי סוף דצמבר, הייתה ילדה שקראו לה שיר. שיר הייתה ילדה טובה אבל הייתה בעיה אחת מתי ששיר נולדה ברק היכה באביה, הוא הלך לבית-חולים. והרופא אמר: “אתה חלש, הוא לא יצליח לשרוד”. שיר בכתה הרבה אחרי ההודעה הזאת, ואמא שלה לא הפסיקה לנחם אותה ואחרי שהיה נידמה שאביה ימות הוא לא מת! אחרי כמה ימים ברק היכה בה והיא איבדה-את-הכרתה כשהתעוררה הכל היה לה מטושטש והאנשים סביבה דיברו, “חייבים לשים קץ לברקים האלה”, “נכון, אבל איך?” “אבי מדען, הוא יכול להמציא מכונה שואבת-ברקים”. “רעיון מצוין”! שיר קמה בפיתאומיות  “למה צועקים? כאן זה בית-חולים”. כל הסובבים קפצו בבהלה (הם לא שמו לב שהתעוררה), “סליחה”, אמר איש שלא היה מוכר לשיר זה היה…”נעים מאוד, ד”ר שמיר מרלין”. אמר הד”ר “ואני מטפל בך”, “למה”? שאלה שיר “כי איבדת-את-ההכרה מתי ש”- “היכה בי הברק”. השלימה שיר, כולם נידהמו (הם לא חשבו שתיזכור אחר המכה הנוראה). ואז פנו אליה הוריה “חשבנו שניפצעת” הם אמרו פה אחד “מזל שלא”. אמרה שיר, וחייכה. מאז לא היכה במשפחתה היום זה היום הגדול, לשיר יש יומולדת היום והיא שמחה וחיכתה בקוצר-רוח אבל לא באו אורחים! עבר היום ושיר הלכה לישון עצובה “אמא ואבא שכחו את יום ההולדת שלי” חשבה, בבוקר אמא לא העירה אותה “מוזר”. חשבה כשירדה לארוחת הבוקר סבא + סבתא + דודים + דודות, כולם צרחו “הפתעה”!!! וחילקו לה מתנות אחרונים הביאו אבא ואמא והושיטו לה קופסא “מזל טוב, יקרה שלנו”. לחשו לה “תודה” לחשה בחזרה והביאה לשניהם חיבוק