בס”ד
רעיון הצלה
שלום.
קוראים לי שמואל סטפנסקי. אני גר בירושלים ולומד בכיתה ה’. אני ילד נמוך עם עיניים ירוקות ועם כרס שמנמנה. צבע שערי הוא ג’ינג’י ופני מכוסים בקצת נמשים. אני לומד בבית ספר שאיני יודע לקרוא את שמו. אתם בטח שואלים, איזה ילד נורמלי לא ידע לקרוא את שמו של הבית ספר שלו? אז כן, אני כזה.
איני יודע בדיוק מדוע זה קורה לי, אבל שמעתי פעם שיש לי דיסלקציה. אני לא יודע בדיוק איך לנסח לכם את זה, אבל מה שאני יכול לומר זה שכאשר אני קורא משהו, דף, שלט או ספר, האותיות מתבלבלות לי בראש ואיני מצליח לקרוא את המילים. בגלל הדיסלקציה שלי, איני מקובל בכיתה ואין לי חברים.
לפעמים היה לי כל כך קשה מזה שאף אחד לא מדבר איתי, שביקשתי מאמי לעבור בית ספר. אך במקום שבו גרתי היו להורי עבודות טובות והם לא רצו לעזוב. על ההתנהגות הלא יפה של חברי לכיתה נשאר לי לספר רק למורה, אך במקום לעזור לי היא אמרה: “כל מי שיתנהג לא יפה לשמואל, יקבל עונש לשבת במשך ההפסקה ליד המזכירות. ואם הוא ימשיך בכל זאת להתנהג אליו לא יפה, אני אשעה אותו מבית הספר.”
אך זה לא עזר, הם המשיכו להציק לי, והמורה לא עשתה כלום בנידון.
אבל הסיפור האמיתי מתחיל ביום שלישי, בהפסקת עשר. ישבתי ליד המגרש וצפיתי בחברי משחקים כדורגל. לפתע שמעתי קול של צעדים מאחורי. סובבתי את הראש, ועמד שם בכבודו ובעצמו, דוד בוידם, הבריון של בית הספר.
הוא היה ילד שמן עם פוני שחור וענקי והוא לומד בכיתה ו’. הוא היה גבוה פי 2 מהמורה שלי, ונעל נעלי “אדידס” שכמעט נקרעו מהרגלים השמנות שלו. דוד תמיד הסתובב עם חבורת בריונים שהיו רזים כמו מקלות והיו עושים כל מה שדוד היה מורה עליהם לעשות. דוד והכנופיה שלו יחד הטילו טרור על בית הספר. הם אהבו להתנכל לילדים קטנים וחלשים מהם, ובמיוחד אלי, אינני יודע מה הסיבה.
דוד פתח את פיו ודיבר: “אז מה אתה עושה פה, ג’ינג’י שלא יודע לקרוא כמו ילד בגן. אתה מחכה למישהו? אולי למרינה הגננת שתבוא ותיקח אותך למעון של בכיינים שלא יודעים לקרוא?!”
“תסתום דוד.”
“מה אמרת?”
“אמרתי שתסתום חתיכת שמן בלי שכל!!”.
דוד האדים. אופס. טיפ, בחיים אל תקראו לדוד שמן, למרות שהוא באמת כזה. אם קוראים לדוד שמן הוא משתגע. אפשר היה לשמוע ציוץ של צחוק מכנופייתו של דוד. “מה אמרת, דביל????!!!!!!!!!!” צעק עלי דוד מול כל בית הספר.
“אמרתי שאתה שמן, ואתה באמת כזה גולם!!!” צעקתי עליו. עד היום איני יודע מאיפה מצאתי את האומץ לצעוק על הבריון של בית הספר.
כל בית הספר התפקע מצחוק. דוד האדים כל כך מרוב כעס, עד שנראה כמו עגבנייה שמנה וענקית שעומדת להתפוצץ בכל רגע.
“תסתום!!!!!” צרח דוד והחטיף לי סטירה, ומאז לא זכרתי יותר כלום.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי נמצא בחדר המזכירות הגדול של בית הספר, ושוכב שם על מיטה עם גבס על היד, ומהחלון עולות צעקות “דביל”.
החדר היה מקושט ביצירות שהכינו ילדים שהיו בבית הספר לפני הרבה זמן, והקירות היו צבועים בצבע כחול כהה.
הצלחתי לקום מהמיטה והצצתי דרך החלון. מתחתיו עמדו כל ילדי בית הספר, ובראשם דוד עם שלטים שעליהם כתוב “דביל” ו “מטומטם”.
התחלתי לבכות. באמת שכבר נמאס לי לסבול את כל ההצקות האלו, והחלטתי לעשות את המעשה הכי אמיץ שהחלטתי לעשות בחיי. אולי אתם לא בדיוק תבינו מה כל כך אמיץ ברעיון הזה לאחר שתקראו אותו, אך בעיני ילד שאף אחד לא אוהב אותו ולא רוצה להיות בחברתו, זה נחשב מעשה אמיץ אמיתי.
הלכתי לכיוון הדלת, והתחלתי לרדת במדרגות. הירידה הייתה איטית, רציתי לדחות את זה, לבטל את זה, לא לעשות את זה, אך ידעתי שזה הולך לשנות את חיי לחלוטין, וצדקתי.
פתחתי את דלת המגדל שעליו ממוקמת המזכירות, ועמדתי פנים אל פנים מול הילדים ששנאתי כל חיי.
“תשמעו” התחלתי לומר “אני באמת מצטער על הכול, על הכול. כל מה שקורה פה קרה באשמתי, אני ממש מצטער.” כולם היו המומים, במיוחד דוד. “אתם מופתעים, הכול באשמתי, מה אני כבר עשיתי?, ואתם בטח חושבים שאני אומר את כל זה כדי לנקום בכם, כדי לגרום לכם להרגיש רגשות אשמה, אבל זה לא ככה. אני רציני, כל מה שקרה, כל השנים של ההתעללות, הכול קרה רק באשמתי.”
הם היו המומים אפילו עוד יותר, הייתי יכול לראות את צוות המורים מקשיב מהצד. “למה הכול באשמתי? בגלל שאני נתתי לכם להמשיך להתעלל בי כל הזמן, אני גרמתי לכם להיות ילדים עם מידות לא טובות שמציקים לאחרים, אני לא אמרתי כלום לאף אחד, וכשאמרתי, העירו לכם לא בצורה רצינית. ולמה שתקשיבו למי שלא מעיר לכם בצורה רצינית? ואתם המשכתם להציק לי בלי שאף אחד לא אמר לכם כלום. ולכן אני לא מאשים אתכם, כי לא כעסו עליכם בגלל זה.”
סיימתי את דברי, הילדים היו מאוד המומים, וגם צוות המורים. היו כמה שניות של הסתכלות אילמת ביני לבין ילדי בית הספר והמורים. המחנכת שלי התנצלה בפני והבטיחה לי שבפעם הבאה שיהיה מקרה כזה היא תטפל בו יותר ברצינות. ראיתי שהיא מרגישה מאוד לא נעים. אחר כך כל הילדים פרצו בתשואות והרימו אותי על כתפיהם, אפילו דוד.
מאז חיי השתנו ללא הכר. כמעט כל בית הספר מכיר אותי, וכמעט כולם חברים שלי חוץ מכמה ילדים שעדיין שונאים אותי, אבל זה לא מפריע לי.
אני אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה, למרות הדיסלקציה שלי. אפשר לומר שהרעיון שלי באמת עזר.
