רגישה
זה התחיל כמו כל יום רגיל ,
וכשאני אומרת יום רגיל הכוונה יום לימודים בבי”ס גשר במושב כרמים שבו אני גרה.
אף אחת לא ציפתה למה שעומד להתרחש זה לא סתם הודעה של המורה לתלמידות,
זו היתה הודעה שתשנה את חיי הכיתה מא-ת.
בטח אתן מכירות את זה שבאמצע שנה מצטרפת ילדה חדשה לכיתה זה תמיד מעלה כל מיני שאלות,
למה היא מצטרפת באמצע שנה?
האם היא רגועה או רעשנית? חברותית או מופנמת?
על השאלות האלה קיבלנו תשובות די מהר. אמלי הילדה החדשה הייתה שקטה ובישנית והיא גם ישבה בצד, רחוק כזה מכולנו.
שכחתי בכלל לספר על עצמי. שמי הללי שלם, ובעצם אני ילדה רגילה בכיתה ה’. הסיפור מתחיל בזה שהמורה סיפרה לנו שאמילי שהגיעה, היא עולה חדשה מאנגליה ובקושי מבינה עברית, ולא רק זה, היא גם אלרגית לחלב בצורה ממש רצינית.
אולי שמעתם על ילדים אלרגיים, אבל אצלנו זה היה סיפור ממש דרמטי. כי יש לנו בכיתה את אביגיל, הבת של הקונדיטורית המפורסמת “ורד מתוקים” והכישרון לאפייה עבר גם לאביגיל. לנו זה היה ממש כיף, כי כל פעם שהכינה קינוח, היא הייתה מביאה לנו לטעום ולשפר.
אנחנו ממש אהבנו את הפינוקים האלה, וגם את אביגיל. הרגשנו ממש שותפות לעסק שלה.
אתם כבר מבינים לבד איזה בלאגן הולך להיות לנו בכיתה…
כי לא רק שאביגיל לא יכלה להביא את הפינוקים, כולנו, כל בית הספר, לא יכולנו להביא לחם עם גבינה, קוטג’, טוסט, שוקולדים, יוגורטים ועוד..
רוב ההפסקות נשמעו ככה: “המורה! זה לא פייר!”, “למה אנחנו צריכים לסבול בגללה”, “אין לי מה לשים בלחם”, “בלי היוגורט בוקר שלי, אני לא מרוכזת!”
אביגיל הכי כעסה ואמרה למורה “האפייה שלי זה החיים שלי; בגללה אני לא אצליח”.
כשאני חושבת על זה, זה בעצם היה טוב שאמילי לא הבינה עברית, אבל אני בטוחה שהלב שלה הבין שהיא לא רצויה אצלנו.
והאמת, אני קצת ריחמתי עליה.
מה שהיה לנו הכי קשה, זה שהמורה שלנו, רבקה, הייתה חסרת אונים וזה הרגיש שהיא הרגישה קצת כמו הבנות, שכל בית הספר משלם מחיר בגלל בת אחת.
המצב הלך והחמיר וכולנו החלטנו שאמילי הרסה את השנה ובהדרגה היא הפכה להיות שקופה בכיתה. אף אחת לא דיברה איתה.
זה היה נראה שכל השנה תהיה ככה עד ש.. המורה האהובה שלנו, רבקה, לא הגיעה לכיתה במשך כמה ימים.
הבנו שהבת שלה מאושפזת בבית החולים.
אחרי שבועיים, המורה רבקה סוף סוף חזרה וסיפרה שגילו שהבת שלה עדי, בת ה-12, אלרגית לגלוטן ואסור לה בכלל לאכול קמח ומוצריו.
המורה הייתה נראית מודאגת ומבולבלת ושיתפה אותנו שהיא ממש חוששת שלא ירצו להזמין את הבת שלה לבת-מצוות.
היה שקט בכיתה. לא ידענו איך לנחם את המורה.
דמיינו כבר את עדי לבד.. וכל החברות שלה מתרחקות ממנה, אפילו לחם הן לא יכולות להביא לכיתה..
ואז, דווקא אביגיל הרימה את היד ואמרה, “אני פתאום מבינה עם מה אמילי מתמודדת. אני כל הזמן ריחמתי על עצמי, אבל עכשיו אני מבינה, שמי שהיה צריך לרחם עליה, זו דווקא אמילי שהיא לא אשמה בכלום! ומתמודדת עם כל כך הרבה דברים. והאמת, בזכותה אני יכולה לפתוח עסק של מאפים פרווה וללא גלוטן, גם לבת מצוה של עדי”.
מאותו היום ואילך, אמילי ואביגיל הפכו לחברות הכי טובות.
