“אני שונאת אתכם” הייתה זאת שעת ערב ואני הרמתי את קולי יותר משרציתי להרים.
“בסך הכל מה אכפת לכם? אני רק הולכת עם חברות לים, מי שישמע” אני ,נוגה, ילדה רגילה בסך הכל, הבעיה היא שיש לי מחלת נשימה. נולדתי איתה ואין לזה תרופה.
“כבר דיברנו על זה מתוקה, יש לך מעקב בבית החולים”.
אני שונאת את צמד המילים האלה, פעם בשנה אני צריכה ללכת לשבועיים בבית חולים כדי לראות שהכל בסדר, ותמיד אני מפסידה משהו עם חברות. הפעם זה ללכת לים לשבוע, “בסך הכל להפסיד את המעקב הזה שאני כל שנה הולכת אליו!” ההורים שלי החליפו מבטים “נדבר על זה בבוקר טוב?” אמרה אמא והלכתי לחדר. למה תמיד אני מפסידה דברים כאלה? ובגלל כזאת שטות?
בבוקר קמתי כרגיל, להכין לעצמי ארוחת בוקר ולעשות את הטיפול בוקר. כשבאתי להכין חביתה אמא אמרה: “בוקר טוב מתוקה, תארזי בגדים שיספיקו לשבועיים ונצא”. עליתי למעלה והתחלתי לארוז. פתאום הטלפון שלי רטט – “את באה לים?” אורי כתבה. הטלפון עוד פעם רטט “אה, שכחתי, סליחה, תרגישי טוב”. מעולה, חברות שלי בדרך לים ואני לבית חולים, ואני צריכה (שוב…) להבהיר לאורי שאני לא חולה בשפעת.
“אבא החביתה יצאה מעולה”. זאת מעיין אחותי הקטנה. היא ילדה רגילה לגמרי לעומת מה שאולי חשבתם. “תודה מעיינוש. סבא וסבתא יבואו כשתחזרי מבית ספר”. כשאני הולכת לבית חולים סבא וסבתא באים לשמור על מעיין. כאילו, אני לא מבינה, אני הולכת לסבול והיא הולכת לעשות כיף חיים? “ביי אמא ביי אבא ביי נוגי” אמרה מעיין. נוגי זה השם חיבה שהיא המציאה לי. בנסיעה הרגשתי עצובה ועצבנית ביחד. הגענו, ירדתי מהאוטו והסתכלתי לעבר הבית חולים. נכנסנו ואמא שלי אמרה שלום למזכירה שכבר מכירה אותנו טוב מאוד. “שלום, מה נשמע נוגה?” אמרה ואני השבתי “בסדר, תודה”. ונכנסנו למסדרון של החדר שלי. אוף! אני כל כך שונאת את המסדרונות של בית החולים, חשבתי. נכנסנו לחדר וכרגיל אותו החדר עם מיטה, שולחן וארון. נפרדתי מההורים שלי, שהלכו לסגור עוד כמה דברים וללכת הביתה. התיישבתי והתחלתי לפרוק את הדברים שלי. בגדים בארון, מחברות ועפרונות על השולחן, איפור על השירותים ונעליים בכניסה. התיישבתי על המיטה וסרקתי את החדר טוב. חשבתי, הנה זה מתחיל, עוד מעט מישהי תיכנס לחדר ותביא לי את לוח הטיפולים שלי. חשבתי, וכך היה. כעבור 6-5 דקות נכנסה אישה והביאה לי דף ישר עם סדר של שבועיים. “תודה” אמרתי, והסתכלתי על הדף. ‘יו’, כמה בדיקות דם! טוב, לפחות יש לי כמה שעות פנויות, חשבתי.
טוק, טוק , “כן”, עניתי, והדלת נפתחה. היה שם איש. הוא אמר לי ללכת לאכול צהריים. יצאתי. טוב לפחות האוכל של בית החולים לא נורא, חשבתי ונכנסתי לחדר האוכל. הלכתי לקחת לחמנייה עם ביצה, מיץ וסכו”ם. פתאום התיישבה מולי מישהי. לא הרמתי את הראש שלי, וחשבתי, בטח עוד ילדה חדשה פה. פתאום היא אמרה “נוגה, רוצה ללכת לים? אני יודעת שיש לך עכשיו כמה שעות פנויות”. הרמתי את הראש שלי לאט. איך היא יודעת איך קוראים לי? “אורי!” צעקתי ונזהרתי לא להיחנק. כמו שהבנתם, אורי בכבודה ובעצמה ישבה מולי! “כן! אני רוצה!”, אמרתי כשיצאתי מההלם. “מעולה! נלך עוד מעט” השיבה עם חיוך, וקמה. כשחזרתי לחדר חשבתי שוב: אני כמו חברות שלי אבל קצת שונה.
