אני לא אחד שמסתבך, במיוחד לא עם המשטרה, אך הפעם זה היה שונה ומוזר…
אבל רק רגע, בואו נתחיל מהתחלה!
הכל התחיל לפני שבוע. עוד יום רגיל, השמש זרחה באמצע השמיים, הרוח נשבה בחוזקה, עלים נפלו מהעצים. שלכת. אני ואחי היינו בדרכנו הביתה מביה”ס. פתאום, בבת אחת שמענו רעש חזק, מעין קול של שופר בראש השנה. נלחצנו מאוד ורצנו הביתה. הגענו מתנשפים. פתחנו את הדלת נעלנו אותה הכי חזק שאפשר, וניסינו לשכוח את מה שקרה, אבל פשוט לא הצלחנו.
באמצע הלילה התעוררתי מסיוט כולי מזיע, חלמתי על הקול ששמענו. החלטתי ללכת לשתות מים כדי להירגע. בדרכי למטבח שמעתי את קולו של אבי, הסתתרתי במהירות והאזנתי. אבי אמר: “נורית אנחנו לא יכולים יותר, בקושי יש לנו כסף לאוכל”. אמי ענתה: “אל דאגה עוד נמצא פתרון”. הייתי בשוק. ידעתי שאנחנו במשבר וצריך לחסוך, אבל לא ידעתי שאפילו כסף לאוכל בקושי יש. רצתי באטרף למיטה, שמתי את הראש בתוך הכרית ולא רציתי לצאת. באותו רגע החלטתי, אני לוקח חלק! החלטתי לא לספר לאחי , ולא לערב אותו בכל הסיפור. לא רציתי להדאיג אותו.
בבוקר בדרכי לביה”ס, חשבתי מה לעשות: לבקש צדקה מאנשים?! למכור חפצים אישיים?! אולי להתחיל לעבוד?! לא ידעתי מה, אבל היה לי ברור – אני עומד לעשות משהו! בערב עלה בראשי רעיון, אולי אפרוץ לחנות, אקח כמה דברים ואמכור אותם. מיד סילקתי את הרעיון, לא! אני אשיג את הכסף בדרך הישר. למחרת בצהריים החלטתי לנסות את האופציה הראשונה. עברתי דלת דלת בשכונה וביקשתי צדקה. לאחר ארבע שעות “הרווחתי” 145₪. באותו יום הייתי מרוצה מעצמי: עשיתי משהו שיכול לעזור למשפחתי. אך למחרת כעסתי על עצמי. התמסכנות – זו לא דרך שאוכל להתגאות בה. החלטתי לפתוח דוכן מתחת לבניין, ולמכור חפצים שלי בשיטת “יד שתיים”. הצלחתי למכור רק את המכונית האדומה עם השלט…. גם מזה התייאשתי. למחרת החלטתי להתחיל לעבוד. הדפסתי שלטים – “צריך עזרה?! מוכן לפעולה ב- 15 ש”ח לשעה”- ותליתי אותם בשכונה. אף אחד לא התקשר. לא ידעתי מה לעשות. פתאום נזכרתי ברעיון שהכי פחות אהבתי, אבל הפעם לא דחיתי אותו, ועל זה אני מצטער עד עכשיו…
אבל בואו נחזור להמשך הסיפור. לקחתי אבן והלכתי לחנות תכשיטים הקרובה. התחבאתי מאחורי שיח וחיכיתי. כבר התחיל להחשיך. בשעה 19:00 בעל החנות כיבה
את האור ונעל את החנות. הייתי דרוך ומוכן לפעולה, אזרתי אומץ והתקדמתי קדימה כשבידי האבן, לאט לאט צעד צעד. רגע לפני שהנפתי את האבן, ראיתי חור קטן בחלון הראווה. לא התייחסתי, לקחתי את היד אחורנית, ובתנופה שחררתי את האבן שעפה במהירות. נשמע בום חזק, החלון התנפץ. שמתי רגל אחת בתוך החנות ואז שמעתי טווווווו חזק ממש כמו קול שופר. הפאזל התחיל להתחבר אצלי בראש, אבל לא היה לי זמן להתרכז, לקחתי מלא שרשראות וברחתי. רצתי את נשמתי, כשכבר לא יכולתי, הסתתרתי מאחורי פח והסדרתי נשימה, נשכבתי שם בין הפח לקיר ונרדמתי. התעוררתי ומצאתי את עצמי בתחנת משטרה, כשמולי שוטר ולידי אבא ואמא. הבנתי הכל והתחלתי לבכות. אבי הרגיע אותי וסיפרתי לו על מה שקרה. הוא שם לי יד על גב ואמר לי: “אמנם אתה רק ילד, אבל יש דברים שאסור לעשות. תחזיר להם את כל מה שגנבת ותתנצל” הושטתי יד לכיס והבאתי לשוטר את השרשראות.
אני כותב לכם את הסיפור הזה, למרות הבושה הגדולה שאני חש, כדי שתלמדו מהטעות שלי ותבינו שיש דברים שצריך להשאיר למבוגרים לטפל.
