אורי בן 10 והוא נולד ביום שמח. יום של אורה ושמחה- יום “שושן פורים”.
לפני כשנתיים כשמלאו לו 8 שנים- וירוס בשם “קורונה” הגיע לעולם ושינה את החיים של כולם.
השגרה שלו ושל משפחתו השתנתה, והם נאלצו להסתגר בבית, לא להיפגש עם חברים, לא לחבק או לנשק דודים, דודות, סבים וסבתות, והגרוע מכל- לעטות מסיכות.
וכך בין ייאוש לתקווה הגיעו עוד וירוסים ללא הפסקה, כמו דלתא ואומיקרון, והוא הרגיש שזה ממש אסון, אבל מכל הקושי הזה קרו לו גם דברים משמחים.
הוא עבר לעיר חדשה, יש לו בית חדש, חדר מרווח משלו. הוא הכיר חברים חדשים, אך הפרידה ממשפחתו המורחבת, מחבריו לספסל הלימודים, ובכלל מהסביבה שהוא מכיר, גרמה לו גם עצב. אבל שוב הגיע רגע משמח- בעיר החדשה נולד לו אח מקסים שהוא ומשפחתו חיכו לבואו המון זמן.
וכך בין עצב לשמחה החיים ממשיכים. אורי הרגיש שהחיים שלו ושל משפחתו הם כמו נדנדה- פעם למעלה ופעם למטה. ושוב, לאחר שמחה בא רגע מפחיד בו הוא חלה בקורונה, ואם לא די בזה, הוא הדביק גם את אחיו התינוק. וכמו במגדל קלפים גם אחותו והוריו חלו.
שוב בידודים, בדיקות קורונה מכל הסוגים, אין מפגשים עם חברים ובני משפחה. כל המגבלות האלה לא היו נעימות. אורי היה בטוח שזו ההרגשה של כולם.
אומרים שבכל דבר יש יתרון וחסרון. אחד היתרונות שהיה בכל המגפה הזאת היה זמן האיכות שהיה לאורי עם משפחתו- הם שיחקו, טיילו, אכלו ביחד ועשו המון כיף. בימים שהיה סגר או בידוד הוא למד ב”זום”, זו הייתה למידה חדשה. בהתחלה היה מוזר וקשה, כמו כל דבר חדש אבל לאט לאט הוא התרגל והכיר עולם חדש. הוא למד להכיר אפליקציות חדשות, להקשיב יותר ולנסות להתמודד עם דברים שאינם מובנים באופן עצמאי. נכון שהלמידה דרך ה”זום” היא לא למידה כמו בכיתה עם המורה, עם הקשר האישי והאפשרות לגשת זה לזה, אבל אורי הבין שאפשר ללמוד בכל מצב ובכל דרך והכל תלוי ברצון שלו!
קשה לסכם שנתיים במספר מילים, אך לאורי היה צורך לספר על החוויות שלו משנתיים אלה. שנתיים מוזרות ומורכבות. כיום, אורי מאחל ומתפלל שהוירוסים יחלפו מהעולם ושהחיים של כולם ישובו להיות שגרתיים, ושנדנדות יהיו רק בגן המשחקים!
