בום! נפל החשמל, יש חושך גמור בבית ובחוץ רוחות סוערות. היה זה יום חמישי שבו הכל התחיל. מן הסתם אתם שואלים את עצמכם, מה קורה פה? ואיך זה בכלל קשור לחשמל?
ביום ראשון באותו שבוע אחר הצהרים אמי אמרה לי שהשליחות של אחותי מאירה בחו”ל מחזירים את כל הבנות שירות הביתה, חזרה לארץ, אבל היא צריכה להיות בבידוד. לא הבנתי, “מה זה בידוד?” שאלתי. “בידוד זה משהו שהתחילו שצריך להיות לבד בחדר לשבועיים.” ענתה אמי. “למה?” המשכתי לשאול. “כי יש וירוס שהתחיל בסין והוא מתפשט מהר מאוד ורוצים להפסיק את ההדבקה” . באותו לילה לא יכולתי להרדם, הרגשתי עצובה כי אחותי שלא ראיתי כבר קרוב לשבעה חודשים סוף סוף תחזור הביתה ואני לא אוכל לחבק אותה, או סתם להיות איתה שבועיים. כעבור כמה ימים, ביום שלישי חגגנו את פורים, שמענו את המגילה, עשינו סעודת פורים, ועשינו משלוח מנות. יום חמישי הלכתי לבית הספר ושמעתי מחברותיי שהם גם שמעו על הוירוס. כשהגעתי הביתה שאלתי את אמי מתי אחותי תחזור היא אמרה שביום שני אבל, היא אמרה שהיא קונה מפת ניילון עבה לשים ליד חדרה כדי שנוכל לראות אותה . מאוחר יותר בערב התחיל לרדת גשם, רוחות חזקות וסערה גדולה. העצים רעדו, החשמל נפל ולא היה אור, הייתי מאוד מפוחדת. באותו הלילה קיבלנו הודעה מבית ספרנו שהלימודים לא יתקיימו כהרגלם בעקבות וירוס הקורונה . הרגשתי קצת שמחה כי אין לימודים אבל הייתי יותר עצובה, כי מה אני אעשה כל יום? וגם בלי חברותיי.
מאז עברו כמעט שנתיים ואנחנו לומדים לנהל את חיינו מסביבה, גם אם זה לא נוח ולא כיף. למדתי שצריך להיות שמחים עם מה שיש לנו.
