קולות מצחיקים
עפרי נשמה עמוק ונכנסה לכיתתה החדשה.
“אה, שלום, עפרי. בואי ואציג אותך.” אמרה מורתה החדשה.
עפרי נאנחה. הנה זה בא. היא צעדה לעבר המורה.
“עפרי עברה לפה לפני יומיים. לעפרי יש הפרעה- עפרי, את תסבירי?”
“כן.” ענתה עפרי. “יש לי מחלה בשם טורט. זה משהו במוח ששולח מסרים בלתי נשלטים לגוף-” היא פלטה קול נביחה קטן, “וזה גורם לי לטיקים ולקולות לא רצוניים.”
הילדות נרתעו כששמעו את קול הנביחה שלה. היא צעדה אל עבר כיסא פנוי והתיישבה בו.
בסיום השיעור ילדה אחת ניגשה אליה. שיערה היה בהיר ועיניה ירוקות. “אני תהילה. איך קוראים לך?” אמרה.
“עפרי.”
“את רוצה אולי לטייל בחצר?”
עפרי הנהנה והן צעדו לחצר.
עפרי התיישבה על הדשא. תהילה התיישבה לידה.
“לא ממש הבנתי מה זה טורט. את יכולה להסביר לי?”
“זו מחלה במוח שגורמת לטיקים וקולות לא רצוניים.”
“אלו טיקים למשל?”
“בזמן האחרון התפתח לי טיק שגורם לי לומר ‘ערפדים הם לא סגולים’ בקול צפצפני.” ענתה עפרי.
תהילה צחקקה. עפרי חייכה ושאלה: “את חושבת שאני אתאקלם כאן?”
“ברור!” קראה תהילה. “את ילדה נפלאה!”
עפרי חייכה בהכרת טובה, ובינתיים ילדה נוספת התקרבה אליהן.
“תהילה? אמרת שתעזרי לי עם העבודה בתנ”ך.” אמרה הילדה.
“אה, ברור, מור. אני כבר באה.” תהילה הביטה בעפרי. “נדבר אחר כך?”
“כן.” אמרה עפרי בזמן שתהילה קמה. הטורט שלה משום מה הרגיש צורך להוסיף: “נציגי הגיהינום מגיעים” בקול צפצפני להחריד.
מור חייכה. “פנטזיה? אני אוהבת ספרי פנטזיה. תקראו לי בהפסקה הבאה, שאצטרף לשיחה!”
עפרי חייכה. מור ותהילה נופפו לה וצעדו אל עבר המבנה.
באותו הרגע אוזניה קלטו לחשוש משמאלה.
היא הפנתה את ראשה לעבר הלחשוש וראתה קבוצה של ילדות שהביטו… בה. על פניהן הייתה פרושה ארשת של גועל, ועפרי ידעה שהן מרכלות עליה. היא נופפה אליהן בחיוך גדול.
“מפגרת.” היא שמעה אחת מהן ממלמלת. אבל לא היה לה אכפת. היא תמיד ידעה שהילדים שמנסים להוריד אחרים רק רוצים להיראות חזקים בגלל שהם חסרי ביטחון. למעשה, בבית הספר הקודם שלה היא עזרה לילדה כזאת להשתלב בחברה כמו כל נערה אחרת.
עפרי קמה מהדשא ונכנסה לבניין. היא מיהרה אחרי מור ותהילה הנעלמות כשהיא קוראת: “רגע, על איזו עבודה בתנ”ך אתן מדברות?”
עפרי, תהילה ומור ישבו על הדשא וצחקו. הן בדיוק גילו טיק חדש של עפרי (“פשטידת בשר עם גלידת תות!”).
מור העיפה מבט מעבר לכתפה ואמרה: “אל תסתכלי עכשיו, אבל יש שם ילדה שמסתכלת עלייך מוזר. אין לי מושג מה יש לה.”
“אה, זה ברור.” ענתה עפרי. “היא פשוט מקנאת. היא חושבת ‘הלוואי שהייתי יכולה לעשות קולות מגניבים כמו הבחורה הזאת.’
הן צחקקו.
“בכל אופן, לא אכפת לי אם היא חושבת שאני מוזרה. זה רק אומר שהיא חסרת ביטחון עצמי.”
“זה מדהים שיש לך אומץ כזה. אני סובלת מחרם כבר כמעט שלוש שנים.” אמרה מור.
“באמת?” שאלה עפרי בתדהמה. “טוב, אז הילדות פה לא מבינות מהחיים שלהן. את אחלה בחורה.”
מור צחקקה. “באמת? תודה.”
“כן. את לא צריכה לפחד ממה אחרים יגידו. פשוט תהיי את.”
“תודה.” אמרה מור בשקט.
“עכשיו, בואו נמהר. אנחנו צריכות לגמור את העבודה שלנו בהיסטוריה. אז כותבים על בראד כהן?”
“כן!” קראה תהילה והוציאה דפים. “אז מאיפה נתחיל?”
“מהופעת הטורט והחיים בבית הספר!” אמרה עפרי והוסיפה בשובבות: “שדי המאווררים קמים לתחיה!”
