שלום, לי קוראים תמר ואני רוצה לספר לכם סיפור שקרא לי. יום אחד ראיתי דלת נוצצת וזוהרת. התחלתי לשאול אנשים אם הם ראו את הדלת אבל אף אחד לא ראה אותו. פתאום הדלת נעלמה והשאירה מסלול זהב לתוך הקיר, רציתי לדעת לאן הוא נעלם אז עכבתי אחרי המסלול הזהב וכשהגעתי לקיר עצמתי עיניים ונכנסתי לתוך הקיר.
כשפתחתי עיניים ראיתי את עצמי בתוך ארץ פלאות. היה ירוק, הכל היה שקט ורגוע והיו פרחים עם ריח נהדר. פתאום ראיתי גמד קטן מתחת לעץ קסום מלא פרחים וציפורים שרים. שאלתי אותו איפה אני? הוא ענה לי שאני בארץ הפלאות ואם אני רוצה לחזור הביתה אני חייבת ללכת לכפר של הגמדים ולפתור שתי חידות שם. שאלתי את עצמי אם באמת רציתי לחזור הביתה (היה כל כך מיוחד שם!) אבל כן עניתי—התחלתי להתגעגע למשפחה וחברים ואין כמו בבית. אז שאלתי אותו “איך מגעים לכפר הגמדים. הוא לא ענה במילים, אבל הצביע לשביל סגול ונתן לי שתי פתקים. באחד מהפתקים היה כתוב “אדום, אדום, כחול, צהוב, ירוק, ירוק, צהוב, אדום.” בפתק השני היה כתוב ” הולכים אחורה או קדימה?”
לא הבנתי, אבל לא היה לי ברירה. נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי ללכת לכפר הגמדים.
לצערי, כשהגעתי לכפר הגמדים ראיתי מקום מלוכלך, מסריח, ונידחת. זה ממש לא היה היער הקסום שראיתי קודם. מעבר לזה, ראיתי שתי בחורים רבים ומתאספים סביבם הרבה אנשים שהתחילו לצעוק אחד על השני. “אוי, לאן היגעתי?” חשבתי לעצמי, ” ואיך אני אצא מפה?” בכיתי בלחש.
המשכתי ללכת בשביל ומצאתי עוד בעיה- ערימה ענקית של אשפה חסם את הדרך וליד הערימה היה שלט שהיה כתוב עליה “תמשיכו ישר בשביל להגיע למכונת חזרות.”
“מכונת החזרות!! אני חייבת להגיע אליה. זה בטח הדרך היחידה שלי לחזור הביתה.” התחלתי להרים חתיכה זבל ועוד חתיכה. אחרי כמה דקות, עוד גמדים (אלו שהיו צועקים) התחילו להצטרף אלי וגם הראה לי איפה הפחים לזרוק את האשפה. כעבור חצי שעה, ניקינו את השביל וגילינו שכמעט כל הזבל היה באמת פריטים ומשחקים שהלכו לאיבוד. הצלחנו גם לנקות זבל וגם להחזיר דברים לביתם. והתחילו כל אחד להגיד תודה לאלו שעזרו להם למצוא את מה שאיבדו. וכשהמשכתי בשביל שהוביל למכונה, ראיתי שכולם היו שמחים ומאושרים.
הלכתי למכונה וניסיתי לפתוח את הדלת – אך לא הצלחתי. התחלתי להסתכל על הפתק הראשון שבו היה כתוב צבעים בדגם, ופתאום הסתכלתי וראיתי שהיו כפתורים בצבעים האלו. חשבתי לעצמי “בטח פתרתי את החידה הראשונה” ולחצתי על הכפתורים לפי המתכון בפתק. פתאום שמעתי קול והדלת התחילה לנצנץ ולזהור כמו שראיתי מחוץ לבית שלי, אבל הוא עדיין לא נפתח. על הדלת היה שני מתגים – אחד רשום עליו “חזרה” ואחד “קדימה”. התחלתי ללחוץ על מתג “חזרה”, אבל שום דבר לא קרה. ממש התגעגעתי לבית ושוב לחצתי. עדיין – שום תגובה. התחלתי לדאוג, ובייאוש שמתי את המרפק שלי על המתג ודחיתי את “קדימה”. הדלת התחילה להיפתח, והוציאה רוח חזקה שמשכה אותי לתוך החלל של הדלת הפתוחה. וכשפקחתי עיניים, מצאתי את עצמי באותו מקום שבו התחלתי. ואז הבנתי למה התכוון הפתק השני. אי אפשר ללכת אחורה ולשכוח מה היה, אלא חייבים להמשיך קדימה ולקחת את מה שלומדים מכל מקום. ואני למדתי שמקום הוא באמת קסום שכולם עובדים ביחד.
