בס”ד ה’ בטבת התשפ”ו
קבלת השונה/ תמר עוקבי כיתה ד בנות
בעיר צפת, היה בית ספר של בנות בשם “נתיבותיה שלום, בית הספר היה מצטיין בלימודים אבל יותר מכל, חינכו בו את התלמידות לדון לכף זכות, לאהבת הזולת ולראיית האחר. בכיתה ב’ התחנכו 28 בנות, הן אהבו לשחק וללמוד יחד, היו להן חוויות משותפות מפעילויות שונות שהמורה עשתה להן במהלך השנה.
יום אחד, הכריזה המורה של כיתה ב’ שיש לה סוד גדול ומשמח. הבנות הסקרניות ביקשו לדעת מהו הסוד, ותלמידה אחת אמרה: “המורה, אני ממש סקרנית לדעת, איך אוכל להתרכז בתפילה כשהראש שלי חושב ומנסה לנחש מהו הסוד?!”
המורה השיבה: “אגלה לכן את הסוד רק אחרי שתתפללו יפה ובכוונה גדולה”.
הבנות התחילו להתפלל וכעבור 45 דקות של תפילה לה’, הסתיימה התפילה והבנות היו במתח וציפייה לשמוע מה הסוד של המורה, הן המתינו בדממה ובסבלנות עד שהמורה תתחיל את השיעור. “בוקר טוב תלמידות יקרות, לפני התפילה אמרתי לכן שיש לי סוד חשוב שישמח אתכן, התפללתן מאוד יפה ובכוונה גדולה ועכשיו אני יכולה לספר לכן מהו הסוד הגדול”. בכיתה שררה דממה, התלמידות הסתכלו על המורה והמתינו לשמוע את הסוד. “בקרוב מאוד, תצטרף לכיתתנו תלמידה חדשה!” אמרה המורה בשמחה. כל התמידות צהלו ושמחו למשמע הבשורה, “איך קוראים לה?” שאלה שרה, “אני אצייר לה ציור יפה שישמח אותה” אמרה רחלי, “ואני אשתף אותה בצבעים המנצנצים שלי” אמרה הלל. “בנות חמודות, אני רואה שאתן מתרגשות לקראת ההגעה של התלמידה החדשה, זה מאוד משמח אותי לראות שאתן שמחות בבואה של ילדה חדשה ושאתן רוצות לקבל אותה בכבוד ובשמחה” אמרה המורה.”אז המורה, איך קוראים לה?” שאלה שוב שרה. קוראים לה “ירושא” ענתה המורה. “שם מיוחד” חשבה הלל בליבה וצחקקה. כשהגיע סוף היום, בנות הכיתה נפרדו לשלום אחת מהשנייה וכל אחת הלכה לביתה עם מחשבות ותהייה על הבת החדשה עם השם המוזר שתגיעה אליהן לכיתה. למחרת, בנות הכיתה התכנסו לתפילת הבוקר וחיכו שירושא תגיע. בסוף התפילה אמרה המורה: “בעוד כמה דקות ירושא תצטרף לכיתה שלנו, אני סומכת עליכן שתקבלו את פניה בשמחה, כבוד ונעימות”. כעבור כמה דקות, נשמעו נקישות חלשות על הדלת, המורה פתחה את הדלת ואמרה: “ברוכה הבאה ירושה, איזה כיף שהצטרפת לכיתתנו! כולנו חכינו לבואך.” בנות הכיתה נדהמו והתקשו לשמוח בבואה של ירושא. ירושא היתה נראית שונה ממה שבנות הכיתה היו רגילות, ירושא הייתה עולה חדשה מאתיופיה. המורה אמרה לירושא ללכת ולהתיישב ליד הלל. הלל הסתכלה עליה והתרחקה מעט עם הכיסא. בהפסקה, כל הכיתה יצאה החוצה לשחק, אבל ירושא נשארה בכיתה כי אף אחת לא הזמינה אותה לשחק איתה. שירה, שאספה את הציוד שלה, שמה לב שירושא נשארה לבד בכיתה והחליטה לגשת אליה. שירה ניגשה אליה ושאלה: “רוצה לצייר איתי?” ירושא ענתה בשקט: “כן, אני אשמח”.
וכך עשו בכל הפסקה, הן ציירו יחד, דיברו וצחקו. יום אחד כשירושא ושירה ציירו, בנות הכיתה נכנסו ואמרו בזלזול: “מה את משחקת עם ילדה שהמראה שלה שונה ממש ובכלל, האוכל שלה מדיף ריח חמצמץ, איך את יכולה להריח את זה בכלל?” ירושא הרכינה את רושה בעלבון ושירה שתקה ולא אמרה דבר עד שנעמה קמה ואמרה: “בנות, זה לא יפה איך שאתן מתנהגות! כל אחת ומקום המוצא שלה, אנחנו צריכות לקבל אותה כמו שהיא ולא לשפוט על פי המראה החיצוני!” בנות הכיתה שתקו בהבנה שהן טעו, הן החליטו לתקן את מעשיהן וחשבו אולי להפתיע אותה במשהו משמח שיפצה על התנהגותן. הבנות הכינו לירושא חוברת ציורים עם ברכות משמחות וצרפו לזה שוקולד מתוק. ירושא שמחה מאוד והבנות נפתחו אליה אט אט.
ירושא ניגשה לשירה ונעמה ואמרה להן: “תודה רבה! בזכותכן בנות הכיתה מעריכות ומקבלות אותי כמו שאני. שירה נעמה וירושא נשארו חברות טובות עד עצם היום הזה.
