צריך להתרגל
מאת אלאה אזריאל
שלום! קוראים לי סופי, אני בת 9 ולפני שבוע עליתי לישראל מצרפת.
הבוקר ממש התרגשתי כי התחילה שנת הלימודים. קניתי את הכל חדש לגמרי : תיק קלמר, עפרונות, מחק, דבק, צבעים וגם מחדד.
הלכתי בבוקר לבית הספר עם אבא ואמא, אבל אמרתי להם ללכת לפני שהגענו לשער, כי ראיתי את כל הילדים האחרים בגיל שלי שהיו לבד. גם אם קצת פחדתי, כי לא הכרתי אף אחד, לא רציתי שיצחקו עליי כבר בהתחלה. גם ככה, אני מרגישה שונה מכולם פה.
אז הגעתי לשער. היה שם שומר. זה היה מאוד מוזר. בצרפת אין שומרים בכניסה למקומות. ראיתי כבר שבקניון יש שומר, וכנראה שבכל מקום שהרבה אנשים מגיעים אליו זה ככה. זה מוזר ומזכיר שמסוכן בישראל, אבל הילדים האחרים לא מתרגשים מזה. כנראה שגם אני אתרגל מהר. בכל מקרה, בינתיים לא שמעתי על פיגועים או על טילים על המדינה מאז שהגעתי.
בכניסה, אמרתי לשומר “בוקר טוב” אבל הוא לא ענה לי “בוקר אור”… הגעתי לכיתה וחיכיתי ליד הדלת אבל חבריי לכיתה פשוט נכנסו. הופתעתי, אבל טוב, עשיתי כמוהם.
אחרי זה המורה נכנסה לכיתה. גם לה אמרתי “בוקר טוב” אבל הילדים האחרים לא אמרו כלום. שאלתי את המורה איפה לשבת המורה ענתה “איפה שבא לך”. כל זה היה די מפתיע.
הסתכלתי סביבי. קצת קשה לבחור מקום כשאני לא מכירה אף אחד. אחרי כמה שניות, החלטתי פשוט לשבת ליד הילדה הראשונה שתחייך לי, הסתכלתי ליד, והילדה הראשונה שהסתכלתי עליה כבר חייכה חיוך קטן. שאלתי אותה אם אפשר לשבת לידה, והיא ענתה שכן. התיישבתי, והיא הייתה מאוד נחמדה אליי, זה מאוד הקל עליי.
גם המשך היום כלל הפתעות כאלה ואחרות. למשל, הוצאתי את הספר והמחברת וכל השיעור ישבתי והקשבתי אך הילדים כל הזמן דיברו ביניהם וקטעו את המורה. פשוט היה בלתי אפשרי ללמוד. איך הם מצליחים במבחנים אם הם לא מקשיבים בכלל בשיעור? והמורה המשיכה בשיעור, כאילו שזה בסדר שלא מקשיבים ומפריעים כל הזמן. למה לא מענישים ילדים שמתנהגים ככה?
בשעה 10:00 הודיעו שעכשיו הזמן להפסקה של ארוחת הבוקר. אמא שלי ידעה על זה, אז היא שמה לי בתיק קופסה עם קרואסון. אבל עדיין, למה צריך לאכול ארוחת בוקר בבית הספר? לא אוכלים בבית לפני שבאים ללמוד ? בבית הספר שלי בצרפת המורות תמיד היו אומרות שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, ושחשוב מאוד שנאכל טוב לפני שבאים לכיתה. חיכיתי שהמורה תגיד שאפשר לאכול אבל היא פשוט יצאה מהכיתה בלי לומר דבר. כל הילדים התחילו לאכול אז גם אני הוצאתי את קופסת האוכל והתחלתי לאכול את הקרואסון שלי . אני סקרנית, אז הסתכלתי מסביב והייתי כל כך מופתעת ממה שהילדים הביאו לאכול! ילד אחד הביא שניצל אם תירס. חשבתי לעצמי “איזה שילוב מוזר!”. ילד אחר הביא כריך עם מין עיסה לבנה עם גושים. זה נראה ממש מוזר. שאלתי בסופו של דבר מה זה והילדה לידי הופתעה גם היא מהשאלה שלי. היא אמרה שזה קוטג’. גם מזה הופתעתי כי חשבתי שקוטג’ זה סוג של בית..
אחר כך הגיעה שעת ההפסקה והיה מפתיע שלא כולם יצאו לחצר. אני יצאתי, היו שם ילדים שצעקו בקולי קולות ורצו בכל כיוון! אחרי זמן לא ארוך היה צלצול. זה נחמד מאוד, בחרו בצלצול של שיר ולא סתם רעש לא נעים כמו בצרפת. מייד נכנסתי לכיתה. הפעם הייתה ממש המומה, לא כל הילדים נכנסו לכיתה התחיל שיעור והפעם לא רק שדיברו גם לא כתבו את מה שהמורה כתבה על הלוח ובנו מטוסים מנייר …
אבל הדבר החשוב ביותר שקרה לי ביום הזה הוא טקס תחילת השנה. זה היה כל כך מרגש! בצרפת אין דבר כזה. כל ילדי כיתות א’ נכנסו מרוגשים לחצר. כולנו היינו שם ומחינו כפיים. בשלב מסויים קראו לכל הילדים שעלו לארץ. גם את שמי המנהלת הקריאה. באתי עם שאר העולים החדשים וכל בית הספר מחו כפיים. בסוף שרנו את “התקווה”. היה מרגש מאוד.
גם אם יש הרבה דברים שמוזרים לי בינתיים בבית הספר בישראל, אני בטוחה שאתרגל.
