הרגשתי משהו מתקרב אלי, הלב שלי החסיר פעימה. “הצילו, הצילו!” צעקתי, אבל הוא לא שמע אותי… ידעתי שהוא לא ישמע אותי! הצל שלו היה כבד וקר, ניסיתי לברוח, אך רגליי היו כבדות. כל שערה על גופי זקפה, וכל איבר בגופי קפא בהמתנה לגזר הדין.
האדמה שהייתה רכה ונעימה, לפתע הפכה לקרקע סדוקה ומאיימת.
הם היו הרבה כמוני, שהיום כבר לא איתנו. גם אחי הגדול, אחי היקר נמי, שכל כך אהבנו. הבנתי שעכשיו הגיע תורי..
אולי ככה זה מרגיש בסוף? עצמתי עיניים.
שמעתי רעש גדול ועצום שטלטל אותי. בשנייה הבאה פתחתי את העיניים. לא הצלחתי להסדיר נשימות, סחרחורת. זה היה קרוב מתמיד.
שקט.
כמה שניות של עיכול… נשימה עמוקה. זה מאחורי. המשכתי ללכת בשביל, מלא מחשבות ושאלות התרוצצו לי בראש. מה היה קורה אם…? נכון, זה נשמע לכם אולי אירוע חד פעמי, אבל זה לא! עשרות מקרים כאלה קורים כל יום, כל שעה! מי אמר שזאת החוקיות שאתם יכולים ללכת חופשי, ואנחנו אלו שצריכים להזהר, לחיות בפחד מתמיד,להסתתר ולהתחבא במחילות?
לקום כל בוקר ולחשוב שהיום הזה עלול להיות היום האחרון בחיי..
הרמתי את ראשי, מנסה להתמקד. אור השמש החודר בין העלים הציף את עיניי. זכרתי את הצל המתנשא, את הפחד שתקף אותי, את התחושה שזה הסוף. אבל עכשיו? אני חיה. המשכתי לנוע לאט לאט, רגליי הקטנות מתקשות לשאת אותי. פתאום, שמעתי קול רך מדבר אליי. “שלום קטנה,” נשמע קול נעים. הסתובבתי וראיתי גנן זקן לבוש בבגדים פשוטים, יושב מתחת לעץ. עיניו הטובות, בצבע כחול עמוק, הביטו בי בחמלה.
פחדתי. הלב שלי פסק לרגע. “אתה לא מתכוון לדרוך עליי בטעות?” שאלתי בקול רועד. הזקן חייך חיוך רחב. “לא הייתי מעז,” אמר בחביבות. “אני אוהב את כל היצורים החיים, גם הקטנים ביותר.” סיפרתי לו על פחדיי, על הכאב והגעגוע לחבריי ולאחי שנרמסו תחת רגלי האנשים ועל חלומי לעולם בטוח. הוא הניח את ידו הגדולה על ראשי. “אני מבין אותך,” אמר בעדינות. “גם אני מאמין שכל היצורים החיים צריכים לחיות בשלום.” “אל תדאגי, קטנה,” המשיך, “אני אעשה כל שביכולתי כדי להגן על הבית שלך ועל כל הבתים הקטנים האחרים,” הבטיח הגנן, “ואספר לכל מי שאפגוש על החשיבות של כיבוד כל הייצורים החיים בעולם שלנו, הגדולים והקטנים.”
הרגשתי כמו בחלום. ואני חשבתי שבני האדם בכלל לא שמים לב אלינו ורק פוגעים בנו.. התרגשתי. הסתכלתי אל הגנן הזקן בעיניים גדולות ותמהות. “אבל איך?” שאלתי בלחש. הוא חייך שוב חיוך חם והצביע על משהו מאחוריי. הסתובבתי וראיתי קבוצת ילדים משחקים במדשאות. “הם העתיד , הם התקווה,” אמר הגנן. “אני מאמין שהם ילמדו לחיות בהרמוניה עם הטבע.”
לרגע, הרגשתי קטנה וחסרת חשיבות, אבל גם גדולה וחזקה. כי הבנתי שגם אני, נמלה קטנה, יכולה לעשות שינוי. כי גם הקול הקטן שלי יכול להשמע..
הוא התכופף בעדינות, והרים אותי על אצבעו. הרגשתי כאילו אני עפה בתוך ענן קסום. עיניו הטובות הביטו בי, והוא חייך חיוך נוסף. “תודה לך, קטנה,” אמר.
“לימדת אותי משהו חשוב היום”.
