זה היה ביום שלישי בבוקר,
צ’ייסי ואני הסתכלנו בחלון הקטן של המטבח בבית שלנו בקרית אתא, ראינו ילדה עם שיער חום ותיק של חד קרן הולכת לבית הספר.
אמא התעוררה ואמרה “איזה יום אביבי יפה ואיזו ראות מצוינת!”
מיד שאלתי: “אולי נעשה היום טיול לגן ברגל?”
ואמא אמרה: “זה רעיון מצוין!”
צ’ייסי היא הכלבה שלנו, כלבה חכמה וממושמעת בצבע חום בהיר עם עיניים חומות. אהבתי לקחת אותה לטיולים ואפילו הייתי מרימה לה את הצרכים…”
התארגנו, התלבשנו ויצאנו לדרך.
בדרך פגשנו את חברה של אמא ואת הילדה שלה, תהל, שהייתה איתי בגן והמשכנו ללכת יחד לכיוון הגן.
עצרנו במעבר החציה שמול הגן, אמא דברה עם חברה שלה על כל מיני דברים משעממים של מבוגרים.
פתאום, ראינו בצד השני של הכביש את נועה מהגן ורצינו לדבר אתה אז תהל ואני רצנו לכיוון של הכביש.
אמא שלי וחברה שלה לא שמו לב כי הן דיברו אבל צ’ייסי התחילה לנבוח חזק והן שמעו אותה ורצו מיד לכביש לעצור אותנו.
מזל שהן שמעו את צ’ייסי כי בדיוק הגיעה מכונית …
כשעברנו דירה, אבא לא רצה שתהיה לנו שוב כלבה אז מסרנו את צ’ייסי.
כשמסרנו אותה, הייתי עצובה מאוד ובכיתי אבל מצאנו לה בית אחר וידעתי שהיא במקום שיאהבו אותה ואולי יום אחד ניפגש שוב.
