היה היה ילד ששמו היה לאו שגר בכפר באירופה.
הוא היה ילד מאוד חכם. למרות כל החכמה היה לאו מאוד עצוב, ללא חברים.
כל כיתתו צחקה והתגרתה בו. בכיתה ב’, לדוגמא, הוא חטף כדור קשיח לפנים וכל כיתתו צחקה עליו. הוא המשיך להרגיש את הכאב גם כשחזר לביתו בפנים מושפלות.
הוא חלם שיהיה לו סוף סוף חברים טובים ושאף אחד לא יתגרה בו.
יום אחד החליט לאו בהתלהבות: מה שקורה עכשיו לא יקרה שוב!
הוא ניסה וניסה חשב וחשב מלא אפשרויות. רק שזה לא יקרה לו יותר.
עד שהגיע לרעיון!
“אני יודע מה אני אעשה: אני אשכנע את הורי לקנות לי שערים להתאמן ואז אני אוכל להיות שחקן כדורגל יותר טוב וכך אני יהיה קצת יותר מקובל”.
אך לרגע הוא קצת חשש, אם הם לא יסכימו אז בטח ליבו ישבר.
אבל הוא הסתכל על הצד החיובי והחליט לקחת יוזמה.
הוא שאל את הוריו – והם הסכימו!
הוא התאמן כל יום שעות רבות והישתפר יותר ויותר עד שהתחיל להיות יותר טוב מילדי הכיתה
עם כל הגולים המרהיבים שהבקיע בעצמו,
ואז כולם צעקו ליאו ליאו!
