לפני שנה וחצי בערך כשחזרתי הביתה מביה”ס ראיתי כמו תמיד את אמא שלי יושבת על הספה. אבל בשונה מהפעמים האחרות, הפעם היא לא שיחקה עם אחותי הקטנה ריינה, שחזרה איתה מהגן. הפעם היא ישבה על הספה עצובה, וריינה הבוכייה מתחננת לפניה שתספר לה מה קרה. הייתי מאוד מודאגת, מה קרה לחיוך שתמיד נמצא על פניה של אמי?
ניגשתי בחשש ושאלתי את אמי: “מה קרה? את נראית מאוד מודאגת? “. אמא שלי ענתה: “זה בסדר בנות, עלו למעלה לשחק. בערב כשאבא יגיע נספר לכן ביחד מה קרה. בסדר?” אמרנו ביחד פה אחד: “בסדר”. בדרך כלל כשאנחנו אומרות משהו ביחד, אנחנו אומרות אחת אל השנייה “צ’יפס” ואסור לה לדבר עד שאומרים את השם שלה, אבל ידענו שזה לא הזמן לעשות צחוקים אז לא אני ולא ריינה אמרנו “צ’יפס”.
עלינו למעלה מוטרדות מאמא, ובמקום לשחק מצאנו את עצמנו מנסות לפתור את החידה: מה קרה? ריינה אמרה: “אני חושבת שמשהו קטן קרה לה בעבודה והיא סתם מלחיצה אותנו”. “אין סיכוי”, אמרתי לריינה. “היא לא תעשה לנו את זה. היא יותר מדי מוטרדת. לא יכול להיות שזה רק משהו קטן בעבודה שלה.”
בערב אמא ואבא סיפרו לנו בעצב שעוברים דירה. הייתי המומה, לזה לא ציפיתי.
“אמרתי לך שזה לא משהו קטן בעבודה של אמא, נכון?” אמרתי לריינה. והיא הינהנה. “מה?” שאלה אמא. “מה? אה אאאם, לא משנה. למה עוברים?” שאלתי. “כי אבא לא מסתדר בעבודה פה, והוא שמע שבמודיעין יש עבודה הרבה יותר טובה”, ענתה לי אמא. “אנחנו עוברים למודיעין?” שאלה ריינה בקול מפוחד. “כן” אמרה אמא בקול שקט. “אוף זה רחוק” אמרתי. “כן” אמרה אמא. אבא שלי לא דיבר בשיחה הזאת בכלל, כנראה הוא הרגיש אשם על העצב שהוא גורם לכולם.
למחרת סיפרתי לחברות שלי את הבשורה הקשה וגם ריינה סיפרה לחברות שלה. החברות שלי היו עצובות וגם החברות של ריינה היו עצובות.
בסוף השנה נפרדנו מכולם בעצב ונסענו. בנסיעה אמא שלי עודדה אותי ואת ריינה ואמרה שיהיו לנו חברות חדשות שם, וגם החברות הישנות יוכלו לבוא לבקר תמיד. בסך הכל היא הצליחה לעודד אותנו, ודי נרגענו. כשהגענו לבית שלנו, שמחנו כי זה היה בית יפה מאוד. ובבית הספר עשו לי קבלת פנים יפה. באמת לאחר תקופה קצרה היו לי כבר חברות חדשות, והחברות הישנות שלי באמת באו לבקר.
מסתבר שהיינו הרבה יותר עצובים לפני שעברנו דירה וידענו שאנחנו מתכוננים לעבור. במציאות החדשה חיינו לא השתנו. הם המשיכו כרגיל. חיינו בכיף. מתברר שהשד לא נורא כל כך. לפעמים, לחכות לשינוי שיגיע, קשה יותר מהשינוי עצמו. תראו, אפילו הרווחנו חברות חדשות, והחברות הישנות עדיין נשארו ובאו לבקר הרבה פעמים מרוב געגועים, וככה הרווחנו מכל הכיוונים.
