פופקורן קרמל
“המורה אני יכול להתקשר לאמא? אני לא כל כך מרגיש טוב…” פניתי למורה איתי בצהרון. “כן” ענה לי המורה ויצאתי להתקשר לאמא.
למזלי אמא ענתה לי מיד, הסברתי לה שאני לא ממש במיטבי. היא שאלה: מה אני מרגיש? הסברתי לה שכאב קל בגרון מלווה בכאב בטן ובאותה נשימה אמרתי לה שנראה לי שבעוד כשעה תבוא לקחת אותי, כי נראה לי שאחזיק מעמד. ב”ה אמא לא הייתה רגועה והתעקשה שאצא עכשיו לכיוון השער ואחותי תבוא לאסוף אותי, המורה אישר.
אספתי את הקלמר, סגרתי את התיק ונפרדתי מכולם לשלום בעודי פונה לכיוון השער.
נותרתי שם לבדי ממתין לאחותי שתאסוף אותי. חלה החמרה מיידית במצבי, הרגשתי שאיני מסוגל לעמוד על רגליי.
התקשרתי שוב לאימי וכבר הרגשתי שאני על סף עילפון, בכיתי לאימי, אמא אני לא מסוגל לעמוד, אני מרגיש שאני עומד להתעלף.
אמא ניסתה להישאר רגועה וביקשה ממני להחזיק מעמד ועודדה אותי שהנה אחותי ליטל בדרך אלי. בעודה מדברת איתי היא חייגה מהנייד השני למנהל הצהרון וביקשה ממנו לעזור לי בדחיפות…
המנהל הגיע במהירות ובאותו רגע אחותי גם הגיעה לקחת אותי. פניי החלו להתנפח! המנהל ביקש להזריק לי את זריקת “האפיפן” אך אחותי סרבה מתוך לחץ להגיע מהר ככל האפשר לבית החולים.
עליתי לרכב, הגענו הביתה, שם אמא המתינה לי בכביש וכאשר היא ראתה אותי היא החלה לבכות ובריצה הביאה את תעודת הזהות וצעקה “הולכים למיון”.
“ליאב אתה נושם? תדבר איתי! ליאב, אתה בסדר”?
הרגשתי חולשה ובן רגע גם כפות ידיי החלו להתנפח. הגענו למיון, אמא שלי רצה ואמרה לרופאים שאני נמצא עם התקף אלרגיה קשה, כמובן שקיבלו אותנו מהר מאד והכניסו אותי ישירות לחדר הלם.
צוות הרופאים טיפל בי היטב ולאחר שהסכנה חלפה הם שאלו אותנו ממה זה נגרם?
הראנו להם את תמונת החטיף אותו אכלתי והם המליצו ללכת לעשות בדיקה לאיזה חומר אני אלרגי.
לקראת הערב הגוף שלי חזר לקדמותו, תודה לה’ חזרתי הביתה.
כל הצוות החינוכי, החברים ואפילו האימהות דאגו לי, הם התקשרו לאימי לדרוש בשלומי והציעו עזרה. זה מאד חימם את הלב.
כשחזרתי לכיתה המחנך שלי הציע שאכין מצגת ואספר את סיפורי לכולם, כך עשיתי.
הקב”ה הציל אותי.
אלרגיה זה דבר מסוכן שחייב להתייחס אליו בהקדם, למדתי שהיו מקרי מוות בעקבות אלרגיה…
אני מודה לקב”ה שהציל את חיי ומודה לו על השליחים הטובים ששלח לי.
