במקום מרוחק, קסום ומיוחד ששמו אי הצבעים, חיו חיות קסומות שיודעות להחליף צבעים לפי צבעי הקשת.
פעם אחת, בזמן שכל החיות שיחקו הן ראו לפתע אור זוהר מבעד לקשת בענן ובתוכו הופיעה סוסת פוני לבנה כשלג, שנחתה על הקרקע ושמה היה נוגה.
כל החיות הסתכלו בסוסת הפוני הלבנה, נבהלו מעט מצבעה הלבן, התרחקו והתעלמו ממנה והמשיכו לשחק יחד.
סוסת הפוני נעלבה, התרחקה הצידה ועיניה התמלאו דמעות.
לאחר כמה דקות, ניגשה אליה סוסת פוני בגווני ורוד סגול ששמה נלי ושאלה אותה: “מדוע את בוכה?” אך נוגה שתקה ולא אמרה דבר, כי היא היתה פגועה.
נלי הלכה לשחק עם כל השאר ואז נוגה באמת היתה פגועה מאוד ולא ידעה מה לעשות.
עבר הזמן ונוגה נשארה בודדה במשך ימים.
אבל עם כל יום שעבר נוגה תמיד קיוותה שמישהו ישים לב אליה, ואחרי זמן מסויים פשוט הפסיקה לקוות.
נוגה לא ידעה שבכל יום שנשארה לבד והיתה עצובה בלי תקווה, הזוהר הלבן שלה הפך אט אט לאפור כהה יותר ויותר.
כשנוגה שמה לב שעורה משנה צבע היא נבהלה מאוד וניגשה אל החיות הקסומות לשאול אם הן ראו שהצבע שלה משתנה וכולן ענו שהן שמו לב לזה. ואז נלי ניגשה אליה, כי ראתה מה קרה לזוהר הלבן שלה ואמרה לה :”אני מכירה מישהו שיכול לעזור לך”. ונוגה שאלה” מי?” ונלי אמרה “מר אמפותיליס החכם”.
נוגה שאלה את נלי אם תוכל להראות לה היכן הוא נמצא. נלי שמחה מאוד, כי רצתה לעזור לנוגה מההתחלה ואמרה :”אני אשמח לעזור לך, מחר בבוקר נצא לדרך”.
נוגה ענתה “אין בעיה, תודה רבה. אז נלך לישון מוקדם היום”.
למחרת בבוקר נוגה ונלי התחילו את המסע שהיה ארוך מאוד.
הן חצו יערות מוזרים וגם עברו דרך נהרות עם תנינים.
פתאום הן ראו כפר קטן עם שנים עשר בתים ולכל בית היה שלט שעליו היה שם, חוץ מבית אחד שעליו לא היה שלט.
הן התחילו לחפש את הבית של אמפותיליס והן הגיעו לבית השקט בלי השלט.
הבית היה נראה מוזר מאוד ושקט מאוד.
נוגה ונלי רצו להיכנס לתוך הבית המוזר שלו, הן קצת חששו, דיברו ביניהן ובסוף החליטו להיות אמיצות ולהקיש בדלת.
“אפשר להיכנס” נשמע קול מתוך הבית.
הן נכנסו פנימה ומצאו את האדם החכם, הן ניגשו אליו ונלי שאלה “אמפותיליס, יש לך אולי דרך לעזור לי ולחברה שלי?”, “מה אתן צריכות?” שאל אמפותיליס.
“אנחנו זקוקות למשהו שיחזיר לנוגה את הצבע הלבן הזוהר שלה”. אמפותיליס הביט בנוגה ואמר : “יש שיקוי שיוכל לעזור לך ואתן לך אותו בשמחה. עלייך לשתות טיפה אחת מן השיקוי כל ערב בשעה תשע, במשך שבוע ובכל פעם שתשתי ממנו, עלייך להרגיש רגש של שמחה וכך תוכלי להשיב את צבע עורך”.
נוגה ונלי מאוד שמחו, הן אמרו תודה לאמפותיליס ויצאו חזרה לאי הצבעים עם השיקוי.
נוגה עשתה בדיוק כפי שהסביר אמפותיליס וכל יום לגמה טיפה מן השיקוי והתמלאה שמחה. כעבור שבוע, הצבע האפור נעלם וצבעה הלבן הזוהר חזר אליה.
נלי שמחה מאוד וחיבקה את נוגה וכל שאר החיות הצטרפו לשמחה הגדולה וקיבלו את נוגה בזרועות פתוות.
נוגה הבינה מהי כוחה של חברות והחיות באי הצבעים למדו שגם מי ששונה מהן הוא מיוחד.
