עם ישראל חי/ כתב שחר וייס
הכל התחיל בשיעור שפה. המורה הודיעה חגיגית : “תלמידים יקרים היום לכבוד חודש כסלו אנחנו נכתוב במחברת על ניסים שאתם מכירים”.
הילדים התחילו לכתוב ורק אני לא ידעתי מה לכתוב, פתאום עלה לי רעיון אני אכתוב על דוד שלי!
לדוד שלי קוראים דביר ציון והוא – הוא הנס שלנו .
אולי יותר נכון להגיד שהוא הנס- נס שלנו, בטח אתם שואלים מה זה “נס- נס”? תכף תקראו ותבינו.
לדביר ציון היתה דלקת ריאות הוא נח קצת בבית של סבתא, אבל אז המפקד שלו התקשר אליו ואמר לו שהם צריכים אותו בלחימה בעזה.
דוד שלי לא היסס, עם הדלקת, הוא לבש מדים וירד במדרגות, סבתא שלי ראתה אותו ושאלה :”לאן אתה הולך?” ,”לצבא!” ענה דבירצ( ככה אנחנו קוראים לו).
אתם בטח שואלים – מי הולך להלחם עם דלקת ריאות? דוד שלי, דבירצ , שכשצריך אותו – הוא בא! .
דוד שלי הגיע לצבא, עלה על הטנק ונכנס לחאן יונס, שם קרה לו הנס הראשון.
באמצע מבצע להצלת חטופים, הוא זחל לתקן משהו בטנק ואז הנהג בטעות צודד אותו, זאת אומרת הסתובב עם הטנק לצד, דבירצ כמעט נמעך למוות, אך בנס הספיק לצרוח והנהג שמע אותו והפסיק את הצידוד.
פינו את דוד שלי לבית חולים שם ראו שיש לו שברים בצלעות ובעצם הבריח והתקשרו לבשר את הבשורה לסבתא שלי. דוד שלי אמר לסבא וסבתא שלי שהוא בסדר ושאין צורך לנסוע בלילה שיגיעו מחר, אך סבא וסבתא שלי לא חיכו ומייד באו לבית החולים.
הם הגיעו לחדר של דוד שלי ורצו להתפלל עליו, אבל דוד שלי אמר להם שלא יתפללו עליו, שיתפללו על החטופים שהם היו בדרך לשחרר ובאמת יום למחרת שיחררו שני החטופים – לואיס ופרננדו.
דוד שלי שוחרר מבית החולים לשיקום וארבעה חודשים אחר כך שוב המפקד התקשר לדוד שלי – “אנחנו צריכים אותך בצבא! חסר לנו טענים ללחימה”.
דוד שלי ענה לו – “אני מפחד שמישהו יפצע” כי ידע שהכתף שלו עוד לא הבריאה והוא לא יוכל להרים אותו או לעזור לו, אבל לדוד שלי לא היתה ברירה והוא אמר שיגיע.
אתם בטח שואלים- מי הולך להלחם עם כתף מרוסקת? דוד שלי, שכשצריך אותו – הוא בא! .
דוד שלי עלה על הטנק והם הצטרפו ללחימה בחאן יונס, אבל באחד השבועות בלחימה דוד שלי יצא להתקפה ולצערנו הרב ירה בו צלף.
הכדור שהצלף ירה היה גדול במיוחד פגע בירך של דוד שלי ועבר גם למפקד שלו שהיה מאחוריו.
מהר פינו אותם לבית החולים לניתוח חירום, הרופא המנתח אמר שקרה לנו נס, מילימטר ימינה והיה צריך לכרות את הרגל.
אני הייתי בבית של סבתא שלי כשהבשורה הגיעה אלינו, מייד נסענו לפגוש אותו ולראות מה שלומו. הילדים נשארו בחוץ והמבוגרים נכנסו לחדר, דוד שלי כבר היה אחרי הניתוח והסכים שאני אכנס אליו.
הבאתי לו בלון עם סימן של אין סוף ואיחלתי לו שיחיה עד אין סוף.
בזמן ההתאוששות דוד שלי ראה את אחים שלו מסתודדים ושאל: “למה אתם מתלחששים?”
הם הראו לו שחמאס פרסמו סרטון של הצליפה בו רואים את דוד שלי מתמוטט ושומעים את המחבל אומר “הוא מת, הוא מת”.
דוד שלי התחיל לצחוק ואמר :”אני חי, אני חי”!
“זהו, זה סיפור הנס שלי” אמרתי לכיתה.
דוד שלי דביר ציון מלמד אותנו שתמיד לא להתייאש ולא לוותר גם בזמנים הקשים ביותר- עם ישראל חי!
