על כנפי הדמיון/טליה כהן צמח
“גרר גררר” קולות נשמעו בחוץ ותמר פתחה את עיניה. יונה לבנה דפקה על החלון במקורה, תמר פתחה את החלון, היונה נכנסה פנימה והתיישבה על כתפה. תמר שפשפה את עיניה השעון הגדול הראה על השעה 4:33 שוב היא קמה מוקדם היא התיישבה והסתכלה סביבה רק הציפור שעכשיו התעופפה על שולחן הכתיבה הראתה אות חיים, משפחתה עדיין ישנה בשלווה. תמר קמה באיטיות, היא מזגה מים לקערה, הציפור העייפה לגמה מעט מהמים וניערה את ראשה, נועה התיישבה על החלון פתאום הציפור התעופפה החוצה וגדלה, וגדלה, וגדלה עד שהפכה לציפור ע-נ-ק-י-ת. תמר עלתה בזהירות על גבה הצח כשלג, הציפור התעופפה.. לאן? אל הדמיון. השמש חייכה חיוך מאיר מעבר לשמים התכולים, הציפור התעופפה מעל העצים והציפורים הבתים והאנשים, מעל למציאות. לפתע הציפור נכנסה דרך שער מוזהב עומד באוויר, תמר ראתה פרחים. הציפור התקרבה אל השדות. תמר שמה לב שהפרחים עשוים מלבבות גומי והגזע של העץ הקרוב אליה היה עשוי שוקולד. פתאום צדו ענייה גדוד שלם של ציפורים ענקיות בצבע לבן, דובוני גומי הראו לה דרך לבקתה קטנה עשויה כולה שוקולד. דובון אחד הביא לה ארוחת בוקר טעימה: פנקקיים עם שוקולד וסלט טעים. הדובון הראשון הציג את עצמו כירוקי הדובון השני- אדומי והדובון השלי צהוב שהיה הקטן מכולם. צהובי רץ להביא לי כוס שוקולו {שוקו מרשמלו} לפתע חור נפער באדמה צהובי נפל פנימה תמר רצה לבור שנפער לראות מה קרה לצהובי אך לפתע נשאבה יחד עם הדובונים אל תוך הבור. תמר החלה לגשש באפלה למצוא את צהובי, “צהובי,צהובי” קראה תמר יחד עם אדומי וירוקי, קול לא נשמע תמר התחילה לדאוג פתאום ראתה תמר דלת קטנה היא פתחה אותה פתאום ראתה אדם גדול מחזיק את צהובי ובא להכניס אותו לפה היא התחילה לדאוג, מי זה האיש הענק הזה? רגע אולי האיש בגודל נורמלי ואני רק קטנתי? חשבה לעצמה אולי הוא יוכאל גם אותנו? אבל מחשבה אחרת דחפה אותה חייבים להציל את צהובי הקטן! תמר תיפסה על רגלו הענקית של האיש וטיפסה בלי לעצור, עוד קצת חשבה לעצמה הינה הינה צהובי! תמר משכה את צהובי אבל לפני שהספיקה לקפוץ למטה האיש הענק תפס אותה והם נכנסו לגוף של האיש. תמר קלתה שעכשיו הוא הולך ללעוס אותה ואת צהובי אז היא רצה בכל כוחה וגררה אחריה את צהובי. בום הם נפלו אל תוך הבטן תמר התקדמה קצת וראתה מין מכונית מוזרה ועלתה עליה צהובי נעלם והיא עפה בחזרה, הכל היה כל כך נחמד הכל היה כל כך נעים וטעים, ומענין כל כך! והכל היה דימיון, הכל חלום וצריך לחזור למציאות.
