עלייה מניו יורק

                             עלייה מניו יורק

אני יושבת במטוס, העננים מתחתי, וצובטת את עצמי כדי לדעת שזה לא חלום.

כבר שנים שאבא ואמא דברו על זה שהם רוצים לעלות לארץ ישראל ארץ הקודש.

רגע לא הצגתי את עצמי, קוראים לי קרן ואני בת 10 מניו יורק. במשפחה שלי אנחנו שני ילדים. אני הבכורה ויש לי אחות בת 3 ששמה אליענה, בבית ספר היהודי שבו למדתי עד עכשיו, היו לי שיעורי תורה ונביא וגם חשבון, אנגלית מדעים ואמנות.

זה היה בוקר עם הרבה שמש בעיניים. קמתי, נטלתי ידיים, צחצחתי שיניים והתלבשתי, וכשירדתי מקומת החדרים למטה, הייתה לי הפתעה: ראיתי את כל הבית מלא בדגלים של ארץ ישראל. שאלתי את הורי מה זה והם ענו לי שאנחנו עולים לארץ ישראל, הייתי בהלם.  מיד עליתי למעלה, למיטה, וכל מיני מחשבות התרוצצו במוחי, “איך נסתדר בארץ ישראל?” “איך אני אפרד מחברותי הטובות?” “אני בקושי יודעת עברית!”, אך מצד שני ידעתי שיהיו גם יתרונות להחלטה הזו.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והייתי מבולבלת. ההורים שלי קראו לי לרדת. בהתחלה לא היה לי מצב רוח לרדת, אך אחרי ניסיונות שכנוע רבים ירדתי, ההורים שלי הודיעו לי שבעוד כחודש נעלה לארץ ישראל, שנגור בירושלים ואני אלמד שם בבית ספר ובטוח יהיה לי כיף.

מאוד חששתי מהשינוי. במיוחד מבית הספר שאני לא אכיר חברות.

אחרי שבוע וחצי התחלתי לארוז, עדיין לא סיפרתי לחברותי לא היה לי אומץ.

למחרת אמרתי לעצמי שאני חייבת לספר כי אם אני לא אספר עכשיו הם לא ידעו לאן נעלמתי. בהפסקה,  חברתי הטובה שאלה אותי אם הכל בסדר כי לא ידעתי איך ומתי לספר, והיא הרגישה שמשהו קורה.  עניתי לה “בעוד כשבועיים וחצי אני עולה לארץ ישראל” אמרתי לה את זה כשהרגשתי שהדמעות חונקות אותי, ראיתי אותה בהלם בדיוק כפי שאני הייתי, בהתחלה היא ניסתה להשתחרר מההלם, אחרי בערך שתי דקות היא ניסתה לעודד אותי אך אני פרצתי בבכי, לא ידעתי איך לבטא את עצמי.

נותר עוד שבוע לעלייה. בבית הספר ערכו לי מסיבת פרידה, היה מאוד מרגש. הביאו לי כל מיני מזכרות, והמורה נתנה לי תמונה עם מסגרת – שלי ושל כל הבנות בכיתה. ארזתי את כל המזכרות שהביאו לי וגם אני הבאתי לכל אחת מבנות הכיתה מזכרת ממני.

עבר שבוע, נסענו לשדה התעופה בהתרגשות רבה, כשעלינו למטוס ניסיתי להתעודד ואמרתי לעצמי שבטוח יהיה לי טוב, לא משנה מה.

כשהגענו לארץ ישראל היינו מאושרים כל כך אבי נישק את האדמה ומתנדבים ישראליים חילקו לנו חולצות שהיה כתוב עליהם “ברוכים הבאים לארץ ישראל”

הגענו לבית החדש שלנו בירושלים והתחלנו לפרוק את החפצים. אחרי יומיים הלכתי לבית ספר בהתרגשות ובמתח. כשהגעתי, המורה הציגה אותי וסיפרה שלפני יומיים הגעתי לארץ ישראל והושיבה אותי ליד ילדה בשם נועה. היא הייתה ממש נחמדה.  בהפסקה נועה ואני דיברנו קצת. בקושי הבנו אחת את השנייה, כי לא ידעתי לדבר עברית טובה והיא לא ידעה כל כך אנגלית. אחרי כמה דקות נועה יצאה מחוץ לכיתה, ואני נותרתי לבד בכיתה הרגשתי צביטה בלב.  לא היה לי עם מי לשחק. אמרתי לעצמי בכעס, שאם הייתי עכשיו בניו יורק בטוח היה לי כיף.  פתאום נכנסו לכיתה חבורה של 3 בנות והחלו ללעוג עלי. ממש נפגעתי מהם, יצאתי החוצה והתחלתי לבכות עד סוף ההפסקה. כשהיה צלצול נועה הבחינה שאני בוכה, היא נגשה אלי לשאול מה קרה וסיפרתי מה שהבנות עשו לי, היא אמרה לי שנלך למורה ונספר לה כל מה שקרה, הלכנו למורה והיא אמרה שהיא תטפל בזה, ראינו אותה מדברת עם הבנות בחומרה אך זה היה נראה שהן לא ממש הבינו את המסר.

כשחזרתי הביתה, מיד הלכתי לחדרי ופרצתי בבכי. ההורים שלי לא הבינו מה קרה, אחרי שנרגעתי הם באו אליי וסיפרתי להם כל מה שקרה הם אמרו שאם מציקים לי עוד פעם אחת הם יפנו למורה.

למחרת קמתי התארגנתי והלכתי לבית ספר ללא חשק, כשהגעתי התחלנו בתפילה והיה לנו שיעור תורה עד ההפסקה, כשהגיעה ההפסקה עוד פעם נשארתי בכיתה, אחרי דקה באה החבורה וצחקו עלי שוב פעם, התחלתי לבכות אבל הפעם מולן, תוך כדי שאני בוכה אני מספרת מה עבר עלי ואיך אני מרגישה זה היה נראה שזה ממש נגע לליבן. כשהפסקתי לבכות, הן התנצלו מעומק ליבן ואמרו שהן לא ידעו מה עבר עלי ושהן ישמחו להיות חברות שלי, סלחתי להם ואמרתי שגם אני אשמח להיות חברה שלהם.

כשנגמרה ההפסקה, נועה שאלה אותי אם גם הפעם הן הציקו לי וסיפרתי לה כל מה שקרה זה היה נראה שהיא ממש שמחה בשבילי, הפעם הלכנו למורה כדי לבשר לה את הבשורות הטובות