לפני שנים היה ילד ושמו עידו. עידו אהב לכתוב ורצה מאוד להוציא לאור ספר. אך בכל פעם שניסה לכתוב הוא הרים ידיים ולא ראה אור בקצה המנהרה.
יום אחד אמר עידו לעצמו: ” אני אצליח לכתוב ספר! אני אכתוב סיפור
ואשלח אותו למוציא לאור!”
וכך היה.
עידו ישב וכתב. גם בלילה כשהיה חושך מצרים הוא כתב לאור המנורה. והנה הגיע היום ועידו סיים לכתוב את הסיפור! הוא הניח אותו על השולחן ויצא לשחק מעט בחוץ.
אחיו הקטן, שילה, נכנס לחדרו, מצא את הדפים וצבע את כולם בטושים. כשעידו חזר הביתה וראה את הדפים חשכו עיניו. הוא ישב ליד השולחן ובכה.
אמו נכנסה לחדרו ועודדה אותו שלא להתייאש ולכתוב את הסיפור מחדש.
לאור הדברים האלה, עידו הסכים ובעמל רב כתב שוב את סיפורו ושלח אותו למוציא לאור. לאחר חודש וחצי, המוציא לאור שלח לעידו מכתב בו הוא כתב שהוא נתן אור ירוק להוצאת הספר.
אורו עיניו של עידו והוא היה מאושר עד הגג!
