יומני היקר שלום
לא תאמין מה קרה לי היום,
התעוררתי הבוקר מצלצול טלפון שונה מתמיד, לקחתי ופתחתי אותו, זו הייתה הודעה ממספר לא מוכר “נחשפת לחולה קורונה עליך להיכנס לבידוד של שבועיים”. מה??? מה אני אעשה לבד בחדר? שאלתי את עצמי בדאגה… איך אעביר את הזמן ככה לבד? פחדתי. דמעות הציפו את עיניי כשנזכרתי שהמורה הבטיחה לעשות אתנו היום סדנת אפייה. ובנוסף קבעתי עם חברתי הטובה מאיה לעשות פיקניק בפארק השכונתי, אך כל זה לא יקרה, חשבתי לעצמי… תכניות לחוד ומציאות לחוד.
מחשבות חלפו בראשי והתערבבו זו בזו, הרגשתי פשוט מסוחררת כמו קרוסלה שמסתובבת עוד ועוד. נזרקתי על המיטה באפיסת כוחות ונרדמתי לכמה שעות. התעוררתי עם כוחות מחודשים לקול נקישות בדלת חדרי. “לא נורא, מתוקה שלי,” אמרה אמא, ” נפנק אותך סביב השעון, רק תגידי ונביא לך עד לחדר. הכנתי פנקייק ממש בשבילך, וכאן על המגש המשקה האהוב עליך שוקו חם, בתיאבון.” הדלת נסגרה ואני לבד עם עצמי. היה לי כל כך מוזר לאכול לבד ופתאום התגעגעתי לכל ההתרחשויות הקבועות, לזה שאח שלי בטח היה לוקח לי את המזלג ואומר לי “זה שלי, קחי בעצמך מהמגירה,” או שאחי שיודע את כל הסודות הכמוסים שלי היה בטח מגלה להורים איזה סוד קטן כשכולנו סביב השולחן והייתי נבוכה ונתונה לשאלות מצד ההורים… לא היה לי תיאבון, השוקו התקרר ולי זה ממש לא משנה, העיקר להיות יחד אפילו אם זה עם אח מעצבן, הגעתי למסקנה בחסות הקורונה…
אני חייבת לעזור לעצמי, הייתי נחושה ובמין פקודה החלטית עצרתי את קרוסלת המחשבות. כן, זה תלוי בי. התחלתי עם מתיחות וברקע נעימות וככה המחשבות השליליות הפנו מקום למחשבות חיוביות והכל בדמיון. הרגשתי כאילו אני נמצאת על חוף ים אקזוטי אי שם…. המיטה נהפכה למזרון ים, והכרית שרק לפני דקה השלכתי על הדלת הפכה לעץ קוקוס המשמש שובר לגלים…. וכך כל חפץ בחדרי קיבל תפקיד באי שהוא רק שלי.
כידוע אין צורך בשעון כשמגיעים לאי, וככה הילכתי לי על כנפי הדמיון שעתיים, שלוש, זה לא משנה, יש לי את כל הזמן שבעולם… מה שהחזיר אותי למיטה בחדר ולמציאות היה קול חרישי מעבר לדלת. אולי זו אמא שבאה לאסוף את המגש. בטח תשאל למה לא טעמתי… אשאיר את המגש ואוכל לקראת ערב, אמרתי לעצמי.
פתחתי את הדלת אך לא היה שם אף אחד. מעניין חשבתי לעצמי… הרי ברור לי ששמעתי רחש…. בעודי מהורהרת אני קולטת בפרוזדור הבית הסמוך לחדרי שתי צמות קשורות בסרט אדום, מי זו יכולה להיות? הרי אני הבת היחידה במשפחה.
הצעדים של הדמות מתקרבות לעברי ואני קוראת בהתלהבות כלא מאמינה “רוני, מה את עושה בבית שלי?”
הייתי פשוט המומה, תבין יומני, לא ציפיתי כלל וכלל לראות את רוני, לא היינו חברות. אפילו למסיבת יום ההולדת שלי היא לא באה ולא התנצלה.
לא הבנתי איך פתאום דוקא רוני הגיעה עד אליי רק כדי לשמח אותי אף על פי שהיא גרה הרחק ממני.
היא הושיטה את ידה והניחה על שרפרף מאפה חם עטוף במפית והניחה עליה פתק, ‘בידוד נעים ומהנה’ ונופפה לי לשלום.
זה עשה לי את היום, יומני היקר, אני חייבת להגיד לך שאני מופתעת ונפעמת. עד כאן להיום. להשתמע.
